בענין מצות מכונה – דוד יחיאל כהן

דיני לשמה במצוות

חלק ראשון

לשמה דגט

סימן א' – המקור שתורף הגט שצריך להכתב לשמה

תנן (גיטין כד.) כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול. ובגמ' שם מייתי לה מקרא דכתיב וכתב לה ספר כריתות (דברים כ"ד) לה לשמה ונחלקו התנאים (בגמ' כג.) רבי אלעזר ורבי מאיר אם מקרא זה נאמר על כתיבת תורף הגט (דהיינו שמותיהם וכתובתיהם ותאריך והרי את מותרת לכל אדם), או רק על חתימת העדים דרבי אלעזר סבר עדי מסירה כרתי ועיקר כתיבה דכתיב בקרא שצריך להיות לשמה מדבר על התורף ורבי מאיר סבר עדי חתימה כרתי ועיקר כתיבה דקרא מדבר על חתימת העדים ושאר כל הכתיבה א"צ להיות לשמה ובגמ' (פ"ו:) נפסק הלכה כרבי אלעזר וכן פסק הרמב"ם בהלכות גירושין (פרק א' הל' ט"ו וי"ח ובפרק ג' הל' ז' וח') עיי"ש.

סימן ב' – אם מהני גדול עומד על גבי חרש שוטה וקטן

ועוד תנן (שם כב:) הכל כשרין לכתב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן. ונחלקו האמוראים בגמ' שם אי אתיא כרב אלעזר או כרבי מאיר, דעת רב נחמן דאתיא כר"מ דא"צ כתיבה לשמה וה"ה גוי כשר לכתיבה ודעת רב הונא דאתיא כרבי אלעזר ומיירי כשהקטן כותב התורף וגדול עומד על גביו ואומר לו לכתב לשמה ובגוי לא מהני אפילו אם גדול עומד על גביו משום דעביד אדעתא דנפשיה. ושמואל ג"כ אוקמיה כרב אלעזר אלא דלא מיירי בגדול עומד על גביו אלא בהניח מקום התורף וכתב הקטן רק הטופס דא"צ לכתב לשמה ויש מפרשים דלשמואל ג"כ מיירי כשגדול עומד על גביו ואעפ"כ כשר רק בטופס (וע' לחם משנה גירושין ג' ט"ז שהתפלפל אם רב הונא מודה לשמואל או לא) והגם שמן התורה א"צ לשמה בטופס כלל אלא בתורף שהוא עיקר הגט מ"מ גזרו רבנן טופס אטו תורף ולכן קטן כשר רק כשגדול עומד על גביו ובתורף שבעי לשמה מדאורייתא אפילו בגדול עומד על גביו לא מהני (ובדיעבד אם כתבו חש"ו טופס בלא גדול עע"ג עי' ב"י אהע"ז קכ"ג בשם הרב המגיד שמספקא ליה אי פסול) ולמעשה המחבר מחמיר כדעה אחרונה דקטן כותב טופס רק אם גדול עע"ג (אהע"ז קכ"ג ד') ועי' ביאור הגר"א או"ח ס' ת"ס סע' א'.

סימן ג' – שלא מהני גדול עומד על גבי גוי

ובגמ' פריך לרב הונא מברייתא דעובד כוכבים פסול (לכתיבת גט) ולמה לא מהני אם גדול עומד על גביו כמו שמהני בחרש שוטה וקטן, ומשני דעובד כוכבים לדעתיה דנפשיה עביד. והקשו התוס' מגמ' ע"ז כו: דרבי יהודה מכשיר עכו"ם למילה אע"פ שמילה צריך לשמה ואמאי הא אדעתא דנפשיה קעביד ותירצו דעכו"ם עביד סתם והיכא דסתמא לשמה כמילה כשר והיכא דסתמא לא לשמה כגט, דאשה לאו לגירושין קיימא, פסול וכ"כ התוס' בזבחים ב: ד"ה אשה ובע"ז כז. ד"ה וכי והסברא נראה דאדעתיא דנפשיה עביד ה"ק שאינו מבטל דעתו לדעת המצווה ומ"מ אינו מתנגד לדעת המצווה וע"כ חשיב כסתם דעת והיכא דסתמא לשמה כשר.

הרא"ש (הל' ס"ת ס' ג') תירץ בענין אחר למה בגט גוי פסול ובמילה לר"י כשר דבגט בעינן שיכתב כל תורף הגט לשמה וזה לא יעשה העכו"ם אבל מילה כיון דברגע נעשית ודאי הוא עושה על דעת מה שישראל אומר לו  וביאר הרא"ש בכך את דברי הסה"ת בשם ר"ת (שהכשיר נכרי בעיבוד עור לס"ת אע"ג דבעי לשמה וסתמא שלא לשמה, ומ"מ נעשית ברגע ששם העור בסיד, ויתבאר בעזה"י לקמן בחלק ב' סימן ד') ואפשר לפרש כן בדעת רש"י (גיטין כג. ד"ה לדעתיה דנפשיה) שפירש טעם הפסול של גוי לכתיבת הגט אפ' כשישראל עע"ג דאע"פ שזה אומר לו כן שמא הוא גמר בלבו לשם אחר (ולתוס' אין לחוש שכיוון לשם אחר, אלא עושה סתם, דאי יש לחוש אמאי כשר במילה).

סימן ד' – שצריך לומר בפירוש שכותב לשמה

כתבו התוס' (ע"ז כז. ד"ה וכי) דכיון שאשה לאו לגירושין עומדת וסתם כתיבת הגט לאו לשמה קיימא ע"כ צריך שיפרש כותב הגט בתחילת הכתיבה אני כותב לשם פלונית והוא הדין בס"ת צריך שיאמר בפירוש בתחילת הכתיבה אני כותב לשם תורת ישראל והאזכרות לשם קדושה דסתמא לאו לשמו קאי.

הרא"ש (בהל' ס"ת ס' ג') כתב בשם רבינו ברוך דיש להסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ס"ת או לשם תפילין או סגי במחשבה וכן גבי כתיבת סת"ם וכן כתיבת הגט דבעינן כתיבה לשמה. אי סגי במחשבה לפי שמצינו פגול דכתיב ביה לא ירצה ובעיא דיבור ותרומה ניטלת בלא דיבור רק במחשבה ובשליחות יד כתיב על כל דבר פשע והחושב לשלוח יד בפקדון חייב. וסיים הרא"ש הלכך טוב הוא להוציא בשפתיו בתחילת העיבוד ותו לא צריך. (וע"ע ברא"ש גיטין א' ג').

וע' במרדכי (הלכות קטנות ס' תתקמ"ט) בשם הר' יעקב מאורליינש ובשם הר' אלחנן דהיכא דסתמא לא לשמה קאי ודאי צריך להוציא מפיו שכותב לשמן כמו גבי גט וכן פירש הקונטרס בריש מכילתין גבי שלא לשמן (מנחות ב: רש"י ד"ה אבל מחשבה) וכן בריש זבחים (ב: רש"י ד"ה בסתמן לשמן ובדף מא: ד"ה כגון שנתן) דצריך עקירת פיו כדי להוציא מן הסתם ויכול לומר בתחילה אני כותב ס"ת זה לשמה ותו לא צריך וכן גבי טווית ציצית לקמן ודאי צריך לומר כן בתחילת העשייה א"נ יאמר לאשה טווי לי ציצית לטלית, ותו לא צריך אע"ג דסתמיה לאו לשמה קאי.

הרי מבואר בדבריהם תרתי חדא דלשמה צריך דיבור בגט ושנית שא"צ לומר שעושה לשמה אלא פעם אחת בתחילת הכתיבה וכן נפסק בשו"ע אהע"ז קל"א ז' וז"ל וכן יאמר הסופר בפיו כשמתחיל לכתוב שכותבו לשם פלונית אשת פלוני ולשמו של פלוני. וכן מפורש ביו"ד רע"ד א' שצריך הסופר בתחילה לומר בפיו שכותב לשם קדושת ס"ת ומספיק לכל הספר.

סימן ה' – שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה

וביאר הגר"א או"ח י"א א' ד"ה בתחילה דהטעם שסגי לומר שכותב לשמה רק בתחילת הכתיבת הס"ת, משום שקימ"ל כל העושה על דעת ראשונה עושה, לכן כיון שאמר בתחילה שעושה לשמה א"צ לפרש כן שוב דכל השאר כסתמא לשמה. ולכאורה א"צ אפילו לחשוב לשמה בשאר העשייה, דשאר הוי בסתמא לשמה, כמבואר בזבחים ב: דלשמה וסתם כשר מטעם כל העושה ע"ד ראשונה עושה (לס"ד דגמרא דסתם זבחים לאו לשמה קאי) וכ"כ החזו"א באו"ח ס' ו' אות י' דאפילו אם גמר קוף שפיר דמי כיון שהתחיל הישראל לשמה.

מיהו לענין גט אינו כן דכתב הרמ"א אהע"ז קלא ז' דצריך הסופר לכתב הגט בקביעות ולא בסירוגין (כלומר שלא יפסיק באמצע) כדי שיכתבנו לשמו ולשמה כמו שהתחיל, מיהו בדיעבד אם כתב בסירוגין כשר, וביאר הפתחי תשובה (ס"ק ד') דאע"פ שסגי באמירה בתחילה מ"מ צריך שיהיה במחשבתו בכל כתיבת הגט שכותבו לשמו ולשמה כמבואר בכל פסוקים ודימה הפ"ת הדין הזה למש"כ הרמ"א באו"ח ל"ב י"ט שכשבא לנמנם לא יכתב דאינו כותב אז בכוונה ושם מיירי לענין שמות דצריכים קידוש בכל פעם שכותבו ואם מתנמנם יכול לשכח לקדש השם ויפסל אבל מצד כתיבה לשמה ודאי לא איכפת לן אם מתנמנם וכמש"כ, דכיון שהתחיל לשמה שוב אינו צריך אפילו לחשב שעושה לשמה ואפ' גמר קוף סגי, וע"כ דומה גט לשמות דלא סגי בהן קידוש מתחילה וה"נ בעינן שיהיה במחשבתו בכל עת כתיבתו שכותב לשמה ולכן לא יכתבנו לסירוגין שמא ישכח לכווין לשמה כשימשיך, ומה שכשר כתבה לסירוגין,  היינו אם כיוון כדין.

וקשה דאם צריך לחשוב בכל הכתיבה לשמה ולא סגי בתחילה למה סגי בתחילה במה שאמר שעושה לשמה ולמה לא יצטרך לומר בפירוש בכל זמן הכתיבה ותירץ החזו"א (שם) דבגט הטעם שסגי דיבור אחד לכל הגט אינו מטעם כל העושה ע"ד ראשונה אלא שהדיבור ממשיך בכל אורך הכתיבה.

והסברא נראה שכל זמן שלא מפסיק המעשה הרי הוא אותו מעשה שאמר שעושה לשמה, ואפ' אם הלשמה אינו תכלית המעשה מ"מ הרי פירש שעושה לשמה. וכיו"ב בכתיבת שם השם שצריך לכתב לשמה בכל משך הכתיבה ולא רק בתחילת השם, ומ"מ כיון שפירש שכותב לשם קדושת השם סגי וא"צ לפרש כן אפ' במחשבה כל רגע כי כבר פירש מתחילה שעושה הכל לשמה.

ובעזה"י לקמן (בחלק ג' סימן ג') יתבאר שע"י יסוד זה שא"א בגט ע"ד ראשונה מתורץ קושיית האחרונים על הב"י לענין שמועיל עכו"ם בטווית ציצית ע"י גדול עע"ג ושכן כוונת הגר"א בזה. וגם יתבאר שהאחרונים שהקשו כן ס"ל דגם בגט אמרינן ע"ד ראשונה.

אלא שצריך לבאר הטעם ששונה גט משאר דברים הצריכים עשייה לשמה דבכולם סגי בהתחלה לשמה ואמרינן ע"ד ראשונה על כל שאר העשייה ובגט אמרינן שצריך לחשוב לשמה בכל זמן הכתיבה. ובחזו"א שם פירש שאשה עומדת לפיוס ולחרטה מצד הבעל ולכן צריך כל הזמן לעשות לשמה, ונראה עוד שיש לפרש דלשמה דגט שונה משאר עשייה לשמה דבהם המחשבה היא על תכלית המעשה שעושה, ונהפך ע"י מחשבתו מעשה, טווית חוטים למעשה טווית ציצית. כלומר שצריך לפרש מתחילת עשייתו מה הוא עושה, משום שבלי פירוש לא מתפרש מעשה טוויה כמעשה עשיית ציצית כיון שסתמא לא לשמה קאי, אבל מאחר שפירש כן בתחילה הרי מעשיו מעתה מעשה עשיית ציצית ולא יתהפך מעשיו כשיפסיק לכוון כיון שממשיך אותה מעשה אבל בגט שאין הלשמה על תכלית המעשה שכותב גט אלא לשם מי הוא כותב ואין מחשבה זה מפרש את מעשה הכתיבה כלל אלא שהוא תנאי שבשעת כתיבה יכוון כן וא"כ כשיחדל מלכווין הרי לא קיים התנאי וכתיבתו הוי שלא לשמה.

ודומה לזה מצינו בנצי"ב בזבחים מא: שמקשה על מש"כ שם בגמ' דלרבנן דר"מ כשחושב בתחילה מחשבת פיגול וגומר בסתם אינו פיגול ורק לר"מ אמרינן שהוי פיגול דעל דעת ראשונה עושה ובדף ב: קימ"ל דאם התחיל לשמה וגמר סתם אפילו אם סתמא לאו לשמה קאי כשר דאמרינן ע"ד ראשונה הוא עושה ותירץ דלשמה הוי פירוש מעשה השחיטה שאינו שחיטת חולין אלא שחיטת קרבן וכיון שממשיך לשחוט הרי נמשכת כוונת המעשה משא"כ בפיגול שחושב לאכול למחר מבשר הקרבן ואין למחשבה זו שום קשר עם מעשה העבודה שעושה ע"כ כשמפסיק לחשוב כן נחשב סוף העבודה כעבודה כשרה לרבנן ולא נתפגל הזבח (דאין מפגל בחצי מתיר) וכן מבואר נמי מדברי הגר"ח תפילין א' ט"ו במה שפירש את דברי הטור ע"ש.

חלק שני

לשמה בעיבוד

סימן א' – אם צריך עיבוד לשמה בבתים בקלף וברצועות

תניא (מנחות מב:, סנהדרין מח:, גיטין מה:) לענין בתים של תפילין, ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות ואע"פ שלא עיבדן לשמן רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן.

ובגמ' (סנהדרין מז:) איתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור ורבא אומר מותר אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא, מ"ט דאביי גמר שם שם מעגלה ערופה מה עגלה ערופה בהזמנה מיתסרא הא נמי בהזמנה מיתסרא ורבא גמר שם שם מעכו"ם מה עכו"ם בהזמנה לא מיתסרא אף ה"נ בהזמנה לא מיתסרא ורבא מ"ט לא גמר מעגלה ערופה אמר לך משמשין ממשמשין גמרינן לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה ואביי מ"ט לא גמר מעכו"ם אמר לך מידי דאורחיה ממידי דאורחיה גמרינן לאפוקי עכו"ם דלאו אורחיה ובגמ' (מח:) תלה פלוגתתם במחלוקת דרשב"ג ות"ק הנ"ל.

ופי' רש"י דת"ק כרבא דהזמנה לאו מילתא היא כלומר אינה חשובה וע"כ א"צ להיעשות לשמה ורשב"ג כאביי דהזמנה מילתא היא כלומר דבר חשוב וצירך להיעשות לשמה ורבינו חננאל פירש להיפך דת"ק אתיא כאביי דהזמנה מילתא היא כלומר חשובה היא בפני עצמה הלכך א"צ שתעשה לשמה ורשב"ג כרבא דהזמנה לאו מילתא היא הלכך צריך לעשות ההזמנה לשמה כדי שיחשב הזמנה.

כתבו התוס' (סנהדרין מח: ד"ה אע"פ ובמנחות מב: ד"ה עד) דהלכה כרשב"ג דבעינן עיבוד לשמה מדסתם כן הגמ' (בגיטין נד:) ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילים שלו לא עבדתים לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת ולכן בחרו פירוש ר"ח דרבא כרשב"ג דקימ"ל הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם והגם שהיה אפשר לחלק בין בתים דתפילין לבין עיבוד גוילים ולפסוק כת"ק לגבי בתים וכגמ' דגיטין לענין גוילים מ"מ כיון שיש שי"ן על הבית של ראש דהוי עיקר קדושה ודאי לא גרע מקלף דצריך עיבוד לשמה. ע"כ דברי תוס'.

מיהו הרמב"ם (תפילין ג' ט"ו) פסק כת"ק דא"צ עיבוד לשמה בבתים אע"פ שפסק (תפילין א' י"א י"ח) דקלף צריך עיבוד לשמה כהא דגיטין והגם שכתיבת השי"ן בבתים הוי דין כתיבה וצריך ישראל גדול כדפסק (שם ג' הל' ט"ז) מ"מ בתים אין עליהם דין עיבוד כלל לכן אם עיבדן שלא לשמה כשר ורק הרצועות צריכים עיבוד לשמה כן פירש הכסף משנה (ג' ט"ו).

והשתא כיון שפסק הרמב"ם לענין אורג בגד למת כרבא דאמר מותר דהזמנה לאו מילתא היא (רמב"ם אבל י"ד כ"א). ע"כ צ"ל דפירש כרש"י דרבא כת"ק כדי שלא יהיה סתירה בהלכה וכ"כ הלחם משנה (שם). ולפ"ז תמוהים לכאורה דברי הב"י והב"ח (יו"ד ריש סימן רע"א) שכתבו דמה שפסק הטור דבעינן עיבוד העור לשם ס"ת אתיא דלא כרש"י שפירש דרבא ס"ל דא"צ עיבוד לשמה דהא מ"מ עור הקלף צריך עיבוד לשמה וכמש"כ. וגם באו"ח ס' ל"ב הל' ח' כתב דפסק הטור שצריך עיבוד קלף לשמה אתיא שלא כרש"י וכ"כ בשם האור זרוע וצ"ע. והדבר תמוה יותר משום שהב"י (שם סעי' מ') סמך בדיעבד על הרמב"ם לענין בתים שאינם מעובדים. מיהו שם פירש, דלעולם פסק הרמב"ם כרשב"ג ופירש דרשב"ג מצריך לשמה רק ברצועות אבל הבתים עצמן א"צ עיבוד כלל אף לרשב"ג. ולפ"ז ניחא קצת שהרמב"ם מפרש כר"ח דרבא כרשב"ג ולרש"י שפסק כת"ק א"צ עיבוד לשמה כלל גם בקלף ולכן אתיא פסקי הטור דלא כרש"י. אמנם בבדק הבית פירש שם דהרמב"ם כת"ק דרשב"ג וא"כ ע"כ מפרש כרש"י וכן פירש בכסף משנה (תפילין ג' ט"ו) וע' ביאור הגר"א או"ח תרצ"א א'.

כתב הלחם משנה (הל' אבל שם) דשני פירושי הב"י ברמב"ם קשים דאם פסק כרשב"ג מהיכי תיתי דמיירי רק ברצועות ולא בבתים ואי פסק כת"ק מהיכי תיתי דרצועות צריך לשמה. ועוד הוכיח דלא ס"ל להרמב"ם כת"ק דא"כ למה צריך טווית ציצית לשמה דבגמ' מנחות איתא לת"ק דרשב"ג לא בעי גם טוויה לשמה והרמב"ם פסק דבעינן טוויה לשמה (בהל' ציצית א') וע"כ ס"ל כרשב"ג ותירץ הגר"א או"ח תרצ"א א' דסוגיא דמנחות אתיא כבית שמאי בסוכה דף ט' דלית להו הא דר"י אמר רב דציצית בעי לשמה. אבל לב"ה גם ת"ק מודה שטווית ציצית צריך לשמה. ועי' תוס' מנחות מב: ד"ה כתנאי שהקשו למה פירש הגמ' דברי רב יהודה שציצית צריך לשמה רק כרשב"ג דעיבוד בעי לשמה משום דהזמנה מילתא (או לאו מילתא לר"ח) וה"נ ציצית הוי הזמנה, ולכן צריך לשמה הא בלא"ה יש פסוק גדילים תעשה לך לשם חובך וא"כ גם לת"ק צריך טוויה לשמה. ותירץ הגר"א דב"ש לית להו הך דרשא אלא למדו הכל מסוכה דבעי לשמה, וע"כ צ"ל כן דאל"ה מה הקשה בגמ' סוכה ט. לב"ה לית להו דרב יהודה, הא גם לב"ש צריך פסוק ללשמה דציצית, וע"כ צריך לפרש לפי ב"ש  דרב יהודה כרשב"ג שמצריך לשמה בעיבוד אבל לת"ק שלא צריך לשמה בעיבוד ע"כ לא למדו מסוכה וה"ה שציצית א"צ לשמה והיינו כמש"כ הגמ' במנחות וכב"ש, אבל לב"ה טוויה צריך לשמה מפסוק גדילים תעשה לך ואפ' לת"ק ושפיר פסק הרמב"ם כת"ק ואעפ"כ ציצית צריך לשמה.

סימן ב' – פסק האחרונים

נמצא פסקן של דברים דלכו"ע בעינן עיבוד קלף דס"ת ותפילין לשמה (וי"א דלדעת רש"י א"צ אבל אין הלכה כמותו) ולענין בתים לתפילין לדעת הרמב"ם ורש"י א"צ עיבוד לשמה ולדעת שאר ראשונים צריך, והלכה שצריך עיבוד לשמה ובדיעבד כשר בלא עיבוד לשמה (והב"ח כתב שיניחם בלא ברכה) וכן פסק השו"ע יו"ד רע"א א' ואו"ח ל"ב ח' לענין קלף ובסע' ל"ז לענין בתים.

סימן ג' – אם מזוזה צריך עיבוד לשמה

ולענין מזוזה פסק ברמב"ם (תפילין א' י"א) דא"צ עיבוד לשמה והביא הכסף משנה שם שהטעם כתב הרמב"ם בתשובה משום דלא איתמר אלא בתפילין וס"ת והיכא דלא איתמר לא איתמר, וכתב טעם לחלק שתפילין וס"ת חובת הגוף הם משא"כ מזוזה שהיא חובת הבית ומי שאין לו בית פטור. וכתב בהגהות מיימוניות שם דראיית הרמב"ם ממנחות לד. דת"ר וכתבתם יכול יכתבינה על האבנים נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על הספר אף כאן על הספר וע"כ דא"צ עיבוד לשמה, ואין לומר דאחר שנלמד כתיבה כתיבה לענין קלף ה"נ נלמד דבעי לשמה דא"כ למה לא נלמד גם לענין גט שנצטרך עיבוד לשמה (וקשה לי דה"נ נלמד לענין גט שצריך קלף, וגט כשרה על כל דבר המתקיים).

רש"י מנחות מב:, ד"ה ניקחין מכל אדם, כתב כדעת הרמב"ם שמזוזה א"צ עיבוד לשמה והוסיף שגם ס"ת א"צ עיבוד לשמה ובזה פירש מה שחילק הברייתא שם שתפילין אין נקחות אלא מן המומחה וס"ת ומזוזה נקחות מכל אדם דרק תפילין בעי עיבוד לשמה. והקשו התוס' שם מגיטין נד: דמשמע דס"ת צריך עיבוד לשמה, וציין שם רעק"א שגרסת הרי"ף ספרים יש להם בדיקה ואין נקחין אלא מן המומחה תפילין ומזוזות יש להן בדיקה ונקחין מכל אדם וכתב לע' מלחמות פ"א דסוכה (ד: בדפי הרי"ף) ושם גרס ג"כ כך ופירש כן בדעת רש"י שספרים צריכים עיבוד לשמה מדכתיב כתבו לכם לשם חובתכם וכההיא דגיטין נד:, אבל תפילין ומזוזות ליכא בהו קרא וא"צ עיבוד לשמה הלכך ניקחין מכל אדם.

ולמעשה פסק הטור בשם הרא"ש (יו"ד רפ"ח) דנהיגי להצריך עיבוד לשמה (במזוזה) והב"י כתב שמ"מ במקום שאין לו קלף מעובד לשמה יכתבנה על עור שאינו מעובד לשמה ויקיים המצוה מיד כדעת הרמב"ם בעוד שהוא מבקש עור מעובד לשמה וכ"כ בשו"ע (שם סע' ה') והב"ח והט"ז כתבו דעדיף שלא יניחנו כלל שמא יתעצל אח"כ לבקש מזוזה כשרה אבל הש"ך הסכים עם השו"ע לקבעה בינתיים רק שלא יברך עליה.

סימן ד' – עיבוד לשמה ע"י נכרי

כתב הרמב"ם (תפילין א' י"א) ואם עיבדן שלא לשמן פסולים לפיכך אם עיבדן הכותי פסולין אע"פ שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין שהכותי על דעת עצמו הוא עושה, עכ"ל.

ומקורו מהגמ' בגיטין (כג.) על הא דפירש רב הונא את המשנה שמכשרת חרש שוטה וקטן לכתיבת הגט דהוא דוקא בגדול עומד על גביו א"ל רב נחמן אלא מעתה נכרי וישראל עומד על גביו ה"נ דכשר וכ"ת ה"נ והתניא נכרי פסול ומתרצת הגמ' נכרי לדעתיה דנפשיה עבד כלומר שדוקא חרש שוטה וקטן כשירים שעושים על דעת הגדול אבל גוי לא עושה על דעת הגדול ופסול ולמד מכאן הרמב"ם דה"ה בעיבוד שצריך לשמה דנכרי פסול אפילו כשישראל עומד על גביו.

ובספר התרומה (ס"ת אות ק"צ) כתוב: וז"ל רבינו יעקב, פירש ר"ח אוקמי לפום רהטייתו אביי כת"ק ורבא כרשב"ג, וראיה גדולה הוא, ונמצינו למידין צריך עיבוד לשמה. ואי עכו"ם מעבדן וישראל עומד על גביו ומסייעו מסייע זה יש בו ממש דנכרי אדעתא דישראל עביד טפי מכותי וכו' ובענין זה התירו הגאונים עיבוד עכו"ם אע"ג דגבי כתיבת הגט עכו"ם אדעתיה דנפשיה קא עביד פרק שני דגיטין עכ"ל כלומר כיון שהלכה כרשב"ג שבעינן עיבוד לשמה כיון שרבא ס"ל כוותיה, צריך עיבוד לשמה אמנם גוי כשר כשישראל עומד על גביו ואינו דומה לגט שנפסל גוי לכתיבתה אפילו בישראל עע"ג.

וכתב הרא"ש (ס"ת ס' ג') מקור לדבריו מהא דע"ז (כו:) דבעי רבי יהודה מילה לשמה ואפילו הכי קתני ימול ארמאי ואל ימול כותי ולא אמרינן נכרי אדעתא דנפשיה קא עביד.

והסביר הרא"ש שיש חילוק בין כתיבת גט שפסלינן עכו"ם למילה ועיבוד שמכשרינן ליה ע"י גדול עע"ג דמילה דברגע נעשית ודאי עושה על דעת מה שישראל אומר לו וה"נ בעיבוד דלא בעינן אלא תחילת העיבוד כשמשים העורות בתוך הסיד שיאמר אז אני עושה לשם ס"ת ואז יעשה הגוי לדעת ישראל כשאמר לו עשה כך משא"כ בגט דבעינן שיכתב כל תורף הגט לשמה וזה לא יעשה הגוי.

ואתיא כפירש"י בגיטין (כג.) דאדעתיא דנפשיה קא עביד היינו שחוששין שמא גמר בלבו לשם אחר אלא דשיערו חז"ל דדוקא כשמצוהו לעשות דבר ארוך על דעתו אבל כשמצוה לעשות מעשה ברגע אחד על דעתו, לזה ודאי יסכים העכו"ם (אבל תוס' שם פירשו בענין אחר דנכרי עושה סתם והיכא דסתמא לשמה כשר והיכא דסתמא לא לשמה פסול. וקשה דסה"ת פירש שם כתוס' וא"כ למה התיר עיבוד נכרי וע' בסימן ה' מש"כ מהר"ם בנעט לתרץ קושיא זו.)

ויש להקשות אכתי מאי שנא גט מעיבוד דאם מכשרינן גוי בעיבוד משום דסגי ברגע אחד שעושה על דעת ישראל והשאר על דעת ראשונה עושה ה"נ נימא בגט שסגי לחשוב לשמה ברגע הראשון ואח"כ יכתב על דעת ראשונה.

ואם נימא שמה שסגי בעיבוד שמשים העור בסיד לשמה אינו משום ששאר העבודות נעשים על דעת ראשונה אלא משום שעיקר העיבוד נעשית ע"י הסיד ומה שעושה אח"כ א"צ להיות לשמה אתי שפיר דלא דמי לגט שכל הכתיבה צריך להיות לשמה וכן משמע בדגול מרבבה (או"ח י"א ב') וברעק"א ובעזה"י נעתיק דבריהם לקמן בחלק ג' סימן ב', וכן משמע בנוב"ת יו"ד קע"ה ע"ש וכן דעת מהר"מ בנעט מטעם אחר כמו שנכתוב בעזה"י בסמוך בסימן ה'. (ואע"פ שבישראל מהני על דעת ראשונה מ"מ בגוי לא אמרינן כן כיון שלא יסכים לעשות לשמה זמן ארוך וברגע השני חושב להיפך).

אמנם במשנה ברורה (ס' ל"ב ס"ק כ"ה) כתב בשם הפמ"ג ששאר המלאכות שנעשים אחרי הסיד על דעת ראשונה הם נעשים וכן נראה דעת הגר"א (או"ח י"א ב') ובעזה"י נעתיק דבריו לקמן (בחלק ג' סימן ג') וא"כ קשה מאי שנא עיבוד מגט.

ולפי מה שדייקנו לעיל (חלק א' סימן ה') שבגט אין העושה על דעת ראשונה מהני אלא צריך לחשוב כל זמן הכתיבה שעושה לשמה אתי שפיר דגוי פסול לכתיבת גט דהוי דבר ארוך משא"כ עיבוד שמהני על דעת ראשונה ותחילת העיבוד הוי דבר קצר ולכן מהני ע"י גוי.

ובשו"ע הובא מחלוקת הרמב"ם והרא"ש אם כשר עיבוד ע"י נכרי וישראל עע"ג והרמ"א כתב שנוהגין כהרא"ש להקל.

סימן ה' – אם סגי לשמה במקצת העיבוד

כתב הטור יו"ד רע"א בשם גאון דאם יכול להחזיר יריעות למיתוח ולהעביר עליהן סיד לשמה יוצאים ידי עיבוד לשמה והביאו בשו"ע או"ח ל"ב סע' י"א. ומיירי הגאון בעור שהיה מעובד כבר כל צרכו כדמוכח בשו"ע בה"ט וגר"א וט"ז וכמו שהוכיח הביה"ל ודלא כהפרישה שפירש שהגאון מיירי בעור שלא היה מעובד כל צרכו. ובביאור הלכה ס' ל"ה סע' ט' ד"ה להרמב"ם פירש דברי הגאון ע"פ מש"כ מהר"מ בענט בהגהותיו על המרדכי הל' ס"ת תתקס"ו וז"ל ולגבי לשמה סגי במעשה כל דהו לשמה דלא גרע מהזמנה דס"ל דמהני ולא מבעי לרש"י דטעם דעיבוד לשמה משום הזמנה הוא ודאי סגי במעשה כל שהוא אלא אפילו לר"ח דעיבוד לשמה משום חובת מצותו י"ל ג"כ דסגי במעשה כל דהו כדאיתא בסוכה דף ט. גבי סוכה לב"ש דבעי לשמה ומשו"ה מצריך לחדש בה דבר וסגי בחידש בה קצת ה"נ כל איזה מעשה שעושה הישראל לא גרע מחידוש לגבי סוכה עכ"ל. ועפ"ז כתב הביה"ל וז"ל וא"כ אין אנו צריכים לומר יוכיח סופו על תחילתו דבסופו לבד די וממילא אין אנו צריכים ג"כ לומר שיצוה לעכו"ם בתחילתו לעשות לשמה עכ"ל (ולעיל בסימן א' הבאנו מחלוקת רש"י ור"ח בסנהדרין מז: אם רבא דאמר הזמנה לאו מילתא ס"ל כת"ק דא"צ עיבוד לשמה או כרשב"ג דצריך עיבוד לשמה. ונראה דצריך לגרוס בדברי מהר"ם בענט איפכא דלר"ח הוי מטעם הזמנה ולרש"י מטעם חובת מצותו דלר"ח רשב"ג כרבא דהזמנה לאו מילתא הלכך צריך להזמין ע"י עיבוד לשמה ולרש"י רשב"ג כאביי דהזמנה מילתא ומתוך חשיבותה צריך לשמה דהיינו חובת מצותו).

וכתב בביאור הלכה דיוצא בזה אף להרמב"ם דבעי עיבוד לשמה ע"י ישראל וקשה מש"כ השו"ע בדעת הרא"ש לסייע קצת דלרא"ש א"צ לסייע דרגע עושה ע"ד ישראל, וע"כ כוונתו לצאת לרמב"ם וא"כ למה כתב שלרמב"ם פסול וי"ל דהך סיוע משמע אפילו בסוף ולרמב"ם לא מהני סיוע בסוף ולגאון סגי סיוע בסוף ולרא"ש סגי בלי סיוע כלל.

נמצא למעשה דלכתחילה ישים בעצמו העור לתוך הסיד לשמה ויצווה לגוי לעשות שאר העבודות לשמה ואם לא צוה לעכו"ם י"א דכשר אף להרמב"ם (ב"י ונו"ב) מטעם דזהו כל העיבוד שצריך לשמה א"נ מטעם שסגי במקצת העיבוד לשמה (ט"ז ומהר"מ בנעט) ולדבריהם אפילו אם כבר התחיל העכו"ם מעצמו את העיבוד יכול להוציאה ולהחזירה לסיד לשמה. ויש אומרים שפסול אפילו להרא"ש כיון שלא צוה לעכו"ם כלל (ב"ח, ופמ"ג מסתפק) והמ"ב כתב שאין למחות ביד המקילים כמהר"מ בנעט (ל"ב ס"ק ל').

סימן ו' – אם עיבוד לשמה דאורייתא או דרבנן

כתב הגרעק"א (יו"ד רע"ו א') להוכיח שלשמה מדאורייתא מדברי התוס' ע"ז כז. ד"ה וכי וז"ל התוס' וא"ת כיון דסתמא לאו לשמן א"כ בפרק השולח גבי ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן מין מסור עובד כוכבים עבד ואשה וקטן וכותי וישראל מומר פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה למה לי קרא תיפוק ליה דעכו"ם סתמא עביד וסתמא פסול י"ל דתני עכו"ם אגב אשה וקטן וכו' עכ"ל ומתוך קושייתם מוכח שלשמה דאורייתא דאל"ה ודאי צריך קרא. ובזה פשט רעק"א ספיקת הדבר שמואל אי הוי לשמה דאורייתא או דרבנן וגם הדבר שמואל נוטה להוכיח מסתימת הרמב"ם דהוי לשמה דאורייתא או הלכה למשה מסיני.

וכ"כ הלבוש (יו"ד רע"א א' ואו"ח ל"ב י"ט) שילפינן לשמה דסת"ם מציצית וסוכה דאיכא כמה קראי (ע' סוכה ט. דלב"ש בעינן סוכה לשמה ולב"ה בעינן ציצית לשמה. וע' מה שהקשה עליו הפמ"ג א"א ל"ב ל"ב דאין הלכה כב"ש וקשה לי עוד דלב"ה דבעינן ציצית לשמה מקרא ומ"מ לא בעינן סוכה לשמה ולא למידין סוכה מציצית וה"נ לא נלמד לשמה בסת"ם.)

ודעת הפמ"ג בפתיחה כוללת להל' תפילין דעיבוד וכתיבה לשמה מדרבנן וכן דעת הקרית ספר למבי"ט. וע' משנת הסופר סימן ב' ס"ק ה' ו' שסיכם שדעת רוב הפוסקים שלשמה דאורייתא או הלכה למשה מסיני.

סימן ז' – אם צריך דיבור בלשמה בעיבוד ובכתיבת סת"ם ובשם קדוש

כתב הרא"ש בהלכות ס"ת (ס"ס ג') וז"ל והר"ר ברוך ז"ל הסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ס"ת או לשם תפילין או אי סגי במחשבה, וכן גבי כתיבת ס"ת תפילין ומזוזות וכן כתיבת הגט דבעינן כתיבה לשמה אי סגי במחשבה. לפי שמצינו פיגול דכתיב ביה לא ירצה ובעיא דיבור (זבחים כז.) ותרומה ניטלת בלא דיבור רק במחשבה (תרומות פ"א) ובשליחות יד כתיב על כל דבר פשע והחושב לשלוח יד בפקדון חייב. הלכך טוב הוא להוציא בשפתיו בתחילת העיבוד ותו לא צריך. עכ"ל.

ולענין עיכובא פסק הב"י דמעכב הדיבור בעיבוד וכן בתחילת הכתיבה וכן בכתיבת השמות והב"ח פליג וס"ל דאין הדיבור מעכב כלל וז"ל (יו"ד רע"ו א') והא דכתב רבינו בריש סימן ער"ד צריך שיאמר הסופר וכו' ואם לא עשה כן פסול הכי קאמר ואם לא עשה כן אלא כתב סתם ולא נתכוין במחשבתו לשם קדושת ס"ת פסול אבל אם נתכוין במחשבה אלא שלא הוציא בשפתיו כשר דיעבד כדפרישית וכדמוכח להדיא מדברי הרא"ש שכתב הלכך טוב הוא להוציא בשפתיו וכו' דאלמא דאינו מעכב בדיעבד אלא דטוב הוא לכתחילה כנ"ל ודלא כמי שפירש ב"י וכ"פ בשו"ע דצריך שיאמר בשפתיו ואם לא עשה כן פסול דס"ל דאפילו בדיעבד פסול אע"פ שחישב לשם קדושת השם אלא שלא הוציא בשפתיו וליתא עכ"ל.

והגרעק"א (בשו"ע ל"ב י"ט) דייק דגם הרמ"א ס"ל לגבי תחילת הכתיבה דמעכב הדיבור והקשה על השו"ע מסע' ח' שהעתיק לשון הרא"ש טוב להוציא בשפתיו דמשמע שאינו לעיכובא והביא שו"ת רדב"ז ח"ב קנ"ד שדעתו שאין מעכב הדיבור בלשמה כלל.

והרמ"א שם מחלק בין תחילת הכתיבה דהדיבור מעכב לקדושת השם דאין הדיבור מעכב בה ונימק הואיל והוציא בתחילת הכתיבה בפיו סגי בהכי וכן דעת הש"ך יו"ד רע"ו ס"ק א' ורע"ד ס"ק א' וכן משמע בב"ח (או"ח ל"ב י"ט) דדייק מלשון הטור שלא כתב אמירה לגבי שמות משום דאינו מעכב משמע דלגבי תחילת הכתיבה שהזכיר אמירה מעכב (וצ"ע דבב"ח יו"ד רע"ד הנ"ל כתב שגם לענין תחילת הכתיבה דאין מעכב הדיבור).

ויש לפרש דבריהם בשני אופנים א) דצריך אמירה מספיקא דרבינו ברוך בין בתחילת הכתיבה בין בכתיבת השמות אלא דמודה רבינו ברוך דסגי לקדש השמות במחשבה בדיעבד כיון שכבר קידש בפיו בתחילת הספר. כי קדושת תחילת הכתיבה גם על השמות רק דצריך עדיין עילוי בשמות יותר משאר הספר שיהיו לשם קדושת השם ולזה סגי בדיעבד במחשבה. (א"ר ל"ב ס"ק ל"ה ל"ו בשם הלבוש, ט"ז רע"ו ס"ק א' נקה"כ שם בשם ב"ח).

ב) ויש לפרש דכל הלשמה דשמות אינו נכלל בספיקא דרבינו ברוך וודאי א"צ דיבור כלל לענין שמות, כי הלשמה של שמות אינו חלות קדושה של שמות כמו הלשמה של תחילת הכתיבה, אלא שהוא עילוי לשם שצריך שייכתבנו בכוונה שידע מה שכותב (גר"ח תפילין א' ט"ו בדעת הרמב"ם הרא"ש והטור וכן משמע בביאור הגר"א על דברי הרמ"א).

ונ"מ בין שני הפירושים אם מעכב עכ"פ מחשבת לשמה מפורשת רק שלא הוציא בשפתיו או שסגי בידיעה שהוא שם ובזה נסתפק המחנה אפרים הל' ס"ת (דף קמ"ג ד"ה בעינן).

ולמעשה פסק המ"ב (ס"ק צ"ה) דאם לא הוציא בשפתיו בתחילת הכתיבה פסול ולענין שמות כתב (ס"ק צח) שאם לא קידש את השם אפילו במחשבה אפילו בדיעבד לא יצא (ומ"מ אפשר שיש לצרף דעת האומרים שסגי בידיעה שהוא שם כשמסופק אם קידש וצ"ע).

ולענין עיבוד פסק (ס"ק כ"ד) דבדיעבד דיו במחשבה והטעם משום שי"א שעיבוד לשמה מדרבנן וספיקא דרבנן אי מהני מחשבה לקולא ועוד דסומכין בדיעבד על דעת הגאון שהביא הטור רע"א דא"צ עיבוד לשמה בדיעבד. (ע"ש ש"ך).

חלק שלישי

בענין לשמה בציצית

סימן א' – המקור שצריך טוויה לשמה

איתא בגמ' מנחות מב: אמר רב יהודה אמר רב עשאן מן הקוצין מן הנימין מן הגרדין פסולה מן הסיסין כשרה (פירש הרא"ש ציצית סי' י"ד פקעיות של מטוה שלא נטוו לשם ציצית) כי אמריתה קמיה דשמואל אמר אף מן הסיסין פסולה בעינן טוויה לשמה (ובגמ' סוכה ט. יליף לה מגדילים תעשה לך לשם חובך) כתנאי ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן.

וכתבו התוס' שם דאע"ג דקימ"ל כרב באיסורי הכא קימ"ל כשמואל משום דאתיא כרשב"ג דהלכה כמותו כדמשמע בגיטין נד: דבעינן עיבוד, לשמה בקלף וה"ה בבתים וכרשב"ג, דאין לחלק בין בתים לקלף כיון ששי"ן של הבתים הלל"מ. ועוד משום דרבא ס"ל כרשב"ג בסנהדרין מח: לפירוש ר"ח, דכיון דהזמנה לאו מילתא לא סגי בחיתוך הקלף ושירטוט לשמה אלא צריך עיבוד לשמה.

ורש"י מפרש דרבא ס"ל כת"ק דאי"צ עיבוד לשמה בבתים דכיון שהזמנה לאו מילתא אינה חשובה להצריך לשמה וכיון דקימ"ל כרבא בר מיע"ל קג"ם לכאורה צריך לפסוק כת"ק דא"צ עיבוד לשמה וכרב דא"צ טוויה לשמה בציצית. ומה דמשמע בגיטין נד: דקימ"ל דקלף צריך עיבוד לשמה יש לומר דרש"י מחלק בין בתים לקלף. א"נ דס"ל דא"צ עיבוד לשמה בס"ת מהא דמנחות מב. ספרים ומזוזות יש להן בדיקה וניקחין מכל אדם ופירש"י דליכא בהן עיבוד לשמו.

והרמב"ם (תפילין ג' ט"ו) פסק כת"ק דעור הבתים א"צ עיבוד לשמה (וא"צ עיבוד כלל) ופסק לגבי הזמנה כרבא דלאו מילתא היא (אבל י"ד, כ"א) ולכאורה היינו כפירש"י בסנהדירן דרבא כת"ק ס"ל וא"כ היה צריך לפסוק בציצית כרב דא"צ טוויה לשמה אמנם האמת שפסק (ציצית א' י"א) כשמואל דצריך טוויה לשמה וכן הקשה בלחם משנה בהל' אבל שם אבל מה שפסק הרמב"ם (תפילין א' י"ד) דס"ת ותפילין צריכים עיבוד הקלף לשמה לא קשה דיש לפרש כמש"כ בדעת רש"י.

ותירץ הגר"א (או"ח תרצ"א א') דסוגיא דמנחות דתלי רב ושמואל בדרשב"ג ות"ק אתיא כב"ש דסוכה ט. דבעו סוכה לשמה ולית להו קרא בציצית, דילפי לה מסוכה ולב"ה דלא בעי סוכה לשמה יש פסוק בציצית דבעי לשמה וע"כ יתכן לת"ק דרשב"ג שס"ל דלא בעי עיבוד בתים לשמה ומ"מ ציצית בעי לשמה מקרא, ושפיר פסק הרמב"ם כת"ק וכשמואל (ועי' ביאור הגר"א ציצית א' ה' שסתם סוגיא דסוכה ט. כשמואל וע"כ קימ"ל כוותיה אע"פ שבדרך כלל הלכה כרב באיסורי) ואפשר לפרש כן גם בדעת רש"י.

וכן נפסק בשו"ע דציצית צריך טוויה לשמה (או"ח י"א א').

סימן ב' – טוויה ע"י גוי

כתב בשו"ע או"ח י"א ב' טוואן עכו"ם וישראל עומד על גביו ואומר שיעשה לשמה להרמב"ם פסול ולהרא"ש כשר עכ"ל.

טעם הרמב"ם שפוסל משום דגבי כתיבת גט נפסל עכו"ם (גיטין כג.) משום שהוא עושה על דעת עצמו וה"נ בציצית וכמש"כ לעיל (חלק ב' סימן ד') לענין עיבוד, והטעם שהרא"ש מכשיר משום שדבר קצר יכול לעשות הגוי לשמה ולמד כן מע"ז (כו.) שמכשיר רבי יהודה גוי למילה אע"פ שצריך לשמה וכבר הארכנו בזה לעיל שם.

אמנם האמת שהרא"ש לא כתב כן בפירוש לענין ציצית אלא שהבית יוסף למד כן ממה שכתב הרא"ש להכשיר גוי בעיבוד משום שרגע עושה על דעת ישראל דה"ה שעושה רגע על דעת ישראל בטוויה והקשו בדגול מרבבה וברעק"א על השו"ע למה דומה טוויה למילה ועיבוד שגוי כשר בהם הרי הטוויה עורך זמן רב ואינו דומה למילה שמספיק לכוון בה לרגע אחד, ולעיבוד שמספיק לכוון בשעה ששם העור לתוך הסיד.

והוסף רעק"א דאין לומר דגם בציצית סגי ברגע הראשון שחושב לשמה וכל השאר יעשה על דעת ראשונה, דהיינו שא"צ לחשוב יותר כי הסוף נמשך אחר כוונת ההתחלה, דא"כ גם בגט יהיה כשר ע"י גוי דכל העושה על דעת ראשונה עושה אלא על כרחך צ"ל שעל דעת ראשונה לא אמרינן בגוי וא"כ גם בטוויה פסול.

סימן ג' – שכל העושה על דעת ראשונה עושה

ועל פי מה שכתבנו לעיל חלק א' סימן ה' בדעת הרמ"א (אהע"ז קל"א ז') שבגט לא אמרינן על דעת ראשונה וביארנו הטעם ע"פ מש"כ הנצי"ב בזבחים (מא.) שכיון שאין המחשבה לשמה בגט מחשבת תכלית המעשה לא נמשכת הכוונה בשאר העשייה אלא צריך שיכוון כל זמן העשייה א"כ מתורץ דעת הב"י שבציצית שפיר אמרינן ששאר העשייה על דעת ראשונה ולהכי סגי בעכו"ם שיעשה רגע לשמה, משא"כ בגט שלא אמרינן על דעת ראשונה ולכן פסול בעכו"ם דזמן ארוך לא יעשה לשמה.

וכן נראה דעת הגר"א בביאורו (או"ח י"א ב') וז"ל להרמב"ם פסול כמש"כ בגיטין כג. אלא מעתה וכו' (כלומר כמו שנפסל לכתיבת גט נפסל לטווית ציצית) ולהרא"ש כשר כמש"כ בע"ז כז. אע"ג דלרבי יהודה בעינן מילה לשמה אפ"ה כשרה בנכרי ואזלי הרמב"ם והרא"ש לשיטתן כמש"כ לקמן סע' ה' (כלומר שלדעת הרמב"ם פסול דעשאן מן הנימין וקוצין וגרדין משום בזוי מצוה או משום שאינו ראוי להעשות בגד ובעינן מן כנף ולרא"ש טעם הפסול דבעינן תלייה לשמה וא"כ קרא דדרש רב במנחות מב: ועשו להם אחרים להכשיר גוי לעשיית ציצית ע"כ לומר שרגע גוי עושה לשמה ולרמב"ם האי קרא אתיא כרב לשיטתו דא"צ לשמה בציצית, ושמואל דרש להם משלהם להוציא גזול בסוכה ט.) וע' סימן י"ד סע' ב' (ששם מבואר מחלוקת הרמב"ם והרא"ש אם צריך תליית הציצית לשמה להרא"ש צריך משום דפירש נימין וגרדין משום שלא נתלו לשמה) וכתבו הרא"ש בהל' ס"ת (לענין עיבוד שכשר בגוי וישראל עומד על גביו) והטעם דלא דמי לגט (דגוי נפסל לכתיבתה בגיטין כג.) דשם בעינן כל התורף לשמה וע' תוס' גיטין ה: ד"ה אפילו וכו' (שכתבו הטעם שמספיק לעד שבא ממדינת הים להעיד על תחילת הכתיבה שהיה לשמה משום שמסתמא גמרו לשמה ואי סגי ברגע ראשון לשמה והשאר על דעת ראשונה למה להו למימר הכי דהא ודאי לא חיישינן שגמרו בכוונה שלא לשמה וע"כ דלא אמרינן בגט על דעת ראשונה ובעי בכל התורף כוונה לשמה) משא"כ במילה וס"ת וציצית וכיוצא שא"צ אלא בתחילה כיון דרגע הוא עושה אדעתא דישראל וכו' עכ"ל. ועמש"כ חלק ד' סוף סימן ד' בשם המ"א שמכשיר נכרי ללישת מצה כשישראל עע"ג וע"כ למד שבגוי אמרינן ע"ד ראשונה עושה.

וע' בחזו"א או"ח י"ב ד' שפירש כן בדעת הגר"א אבל במ"ב בביאור הלכה ד"ה וישראל (סי' י"א ב') נדחק לפרש דעת הב"י כיון שהגר"א הסכים על ידו שבדבר שאין נמשך זמן הרבה כעין גט גוי עושה אדעתא דישראל ודמי למילה אע"פ שמילה נעשית ברגע ממש גם אם נעשית בזמן מה כשר אבל אם נמשכת הטוויה הרבה זמן ככתיבת גט פסול לכו"ע, וזה דוחק משום שלא הוזכר חילוק זה כמה זמן טווה הגוי לא בב"י ולא בשו"ע. ועוד דמשמעות הרא"ש הוא דוקא רגע עושה גוי אדעתא דישראל ולא יותר ועוד דהגר"א כתב לעיל מינה דמה שסגי אמירה בתחילת הטוויה משום דהשאר על דעת ראשונה עושה וא"כ מה שמכשיר בגוי נמי משמע משום דאמרינן על דעת ראשונה ועוד דמה ראיה הביא הגר"א מתוס' גיטין ה: הא לשיטת רעק"א אמרינן גם בגט על דעת ראשונה רק שבגוי לא אמרינן כן וא"כ ע"כ כוונת התוס' לפרש רק שהשאר נעשית על דעת ראשונה וליכא להוכיח מזה ששאני גט מעיבוד וציצית.

וכבר נתבאר בחלק א' סימן ה'  בשם הנצי"ב טעם החילוק בין לשמה דגט דלא אמרינן בה על דעת ראשונה ולשמה דציצית ועיבוד דאמרינן על דעת ראשונה שפירוש על דעת ראשונה הוא שתכלית המכוונת בכל מעשה לא ישתנה עד שיחשוב כוונה הפכית וזהו רק כשהכוונה הנצרכת היא כוונת תכלית המעשה משא"כ כשהכוונה אינה קשורה למעשה כלל כגון בגט שחושב לשם מי כותב אין נמשכת הכוונה מעצמו. וע"ש שהארכנו בסברא ובראיות.

חלק רביעי

בענין לשמה דמצה

סימן א' – המקור שצריך לשמה במצה

איתא במתנ' (פסחים לה.) חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצא בהן עשאן למכור בשוק יוצא בהן. ובגמ' (לח:) בעי הגמ' מנא הני מילי אמר רבה דאמר קרא ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח והכי גרס רש"י ושמרתם את המצות עביד לה שמירה לשם מצה ופירש"י כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוון לשם מצה של מצוה.

ובסוף הדף הגמ' מסבירה החילוק בין עשאן למכור שיוצא בהן לעשאן לעצמו שאין יוצא בהן שאם עשאן למכור אמלוכי מימליך אמר אי מזדבן מזדבן אי לא מזדבן איפוק בהו אנא.

ובגמ' (דף מ.) אמר רבא מצוה ללתות (כלומר לשטוף החיטים לפני טחינה) שנאמר ושמרתם את המצות אי לא דבעי לתיתה שימור למאי אי שימור דלישה, שימור דלישה לאו שימור הוא וכו' ודוחה הגמ' דלעולם אפשר דשימור דלישה הוי שימור ואפ"ה לא הדר ביה רבא דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי (פירש"י עמרין, וקושרין העמרין בימית הקציר) כי מהפכיתו הפיכו לשום מצוה אלמא קסבר שימור מעיקרא מתחילתו ועד סופו בעינן. (והראייה של רבא ודחייתו נביא בעזה"י לקמן.

ופירשו התוס' ראיית רבא דמצוה ללתות אע"פ דס"ל דבעי שימור מתחילתו (קצירה) דהיינו לפני לתיתה משום דאי לא היה שום חשש חימוץ עד הלישה לא היה מצוה התורה לשמור מתחילתו וע"כ מצוה ללתות.

ולהלכה יש ג' שיטות ממתי צריך שימור א) דעת הרי"ף דמעכב השימור משעת קצירה במצת מצוה (כך מובא דעתו בריטב"א) ב) דעת השאילתות (מובא ברא"ש) ודעת הר"ן שמעכב השימור משעת טחינה ולכתחילה יש לשמור משעת קצירה, ג) ודעת הרא"ש והגאון המובא בר"ן שמעכב השימור רק משעת לישה ולכתחילה יש לשמור משעת קצירה, והמנהג באשכנז וצרפת לשמור משעת טחינה.

וטעם הרי"ף שכיון שלא הדר ביה רבא בעינן משעת קצירה לעיכובא ודעת הגאון שבר"ן והרא"ש דלא אמר רבא לענין עיכובא א"נ דנדחו דברי רבא ומה שלא הדר ביה משום שהיה מחמיר על עצמו. וטעם השאילתות והר"ן דשמירה משעה שיש חשש חימוץ מעכבת כגון מלתיתה או טחינה בגלגל מים ולא סגי בשמירה משעת לישה ומה שרבא שמר משעת קצירה היינו לכתחילה ודרך חומרא.

ופסק השו"ע או"ח תנ"ג ד' דלכתחילה יש לשמור משעת משעת קצירה ולפחות משעת טחינה ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק (ולשמור משעת לישה) ובביאור הגר"א הביא מהירושלמי דעיקר שימור משעת לישה.

סימן ב' – עשייה על ידי עכו"ם חש"ו

כתב בשאילתות דרב אחא גאון פרשת צו ס' ע"ה לא נפיק אינש ידי חובתיה אלא במצה דמינטר לה מחימוץ מן דנפלה מיא עילויה והיכא דאמטינהו לחטין נכרי חרש שוטה וקטן לא נפיק ידי חובתו אי נמי לשה לעיסה נכרי חרש שוטה וקטן דלאו בני שימור אינון ואע"פ דאפייה ישראל בר דיעה ועביד בהו שימור בשעת אפייה לא נפיק ידי חובתיה (והביאו הרא"ש פסחים מ.).

זאת אומרת שצריך שימור משעת טחינה לעיכובא ונכרי חרש שוטה וקטן לאו בני שימור הן ופסולם להביא החיטים לטחון ופסולים ללוש העיסה.

ובשו"ת הרשב"א (ח"א כו') הוסיף שבלישה אפילו אם גדול עומד על גביו פסולים דנכרי אדעתא דנפשיה עביד כדאיתא בגיטין כג. לענין כתיבת גט, וחרש שוטה וקטן שכשרים בכתיבת גט כשגדול עע"ג פסולים בלישת מצת מצוה כיון שאין הוכחה כלל ממעשיו שמכוין לשמה כמו שיש בגט מתוך שמבחין לכתוב שמו ושמה שם עירו ושם עירה.

וכ"כ בריטב"א (פסחים מ.) ואני דנתי לפני מורי הרא"ה דודאי אפילו ישראל עומד על גבו לא סגי בהכי דכל היכא דבעי לשמה גוי אדעתא דנפשיה עביד ולא סגי בישראל עע"ג כדאמרינן גבי גט וכו' וכן נראה מדברי בעל הלכות ז"ל שכתב ז"ל לישת גוי חרש שוטה וקטן לא נפיק ידי חובתיה ועבד ושפחה דלא טבלי אסור למילש מצה בלילה הראשון אבל שאר יומי שרי והכי חזינן לכהן צדק ע"כ.

והרא"ש הביא השאילתות והוסיף ורב כהן צדק ז"ל כתב לצאת ידי חובה בלילה ראשונה אינה אלא במצה שאפאה ישראל לשם מצה שנא' ושמרתם את המצות עד שתהא משומרת לשם מצה (ומהריטב"א נראה שכוונתו לאו דוקא אפיה אלא גם הלישה).

סימן ג' – דעות שא"צ עשייה לשמה במצה

כתב הרא"ש בשם רב האי גאון מצה שאפאה נכרי לפני ישראל על ידי שימור כתיקונה מותרת לישראל לאוכלה.

וכין דייק הריטב"א מדברי הר"ח שפירש את הגמ' בציקות של גויים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, שמיירי שלש העכו"ם בפני ישראל וראה שכל מעשיו בהכשר אלא שלא היה שומר אותם בשעת לישה לשם מצוה, וכתב הרי"ט ונראה מדברי רבינו ז"ל שאם עמד ישראל עליו ושמר אותה לשם מצה בהכי סגי.

ורש"י פירש שלש העכו"ם בביתו וניכר בעיסה שלא נתחמצה ומשמע שאם לש בפנינו א"צ לאכול כזית מצה באחרונה (וכעין שדייק הרא"ש שאם לקח קמח מנכרי א"צ לאכול כזית באחרונה).

ועוד כתב בריטב"א (שם) אבל מורי הרא"ה ז"ל היה דן להקל שסגי בישראל עומד על גבו דלא בעי עשייה לשם מצוה רק שימור לשם מצה דהכי כתיב ושמרתם את המצות כך היה דן מורי הראה ז"ל להלכה ולא למעשה.

ובשו"ת הרשב"א (ח"א כ"ו) כתב בשם הרב רבי יונה ז"ל שמצה שלש חרש שוטה וקטן כשאחרים עומדים על גביהן יוצאין בה (אמנם ע"כ ס"ל דבעי עשייה לשמה מדכתב טעמא משום שאפשר ע"י שליח כגט, ובגט ודאי בעי כתיבה לשמה).

בשאילתות משמע שמהני בטחינה נכרי כשגדול עע"ג מדכתב אי אמטינהו חש"ו, משמע דאי אמטינהו גדול סגי וא"צ לטחון בעצמו, דאי הכי הוי ליה למימר אי טחן חש"ו ועכו"ם כמש"כ לגבי לישה.

וכן משמע מדברי הרא"ש שסיים ובעלי מעשה וחסידים והתמימים מחמירין על עצמן כגאונים המחמירים ולשין ואופין בעצמן כההיא דאמרינן מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה ומשמע שבטחינה לא החמירו לעשות בעצמן ומה שכתב לעיל מינה שנהגו באשכנז וצרפת לשמרן משעת טחינה וכו' ע"כ היינו ע"י גדול שעמד על גביו.

ויש לציין שהרי"ף והרמב"ם לא הזכירו כלל ענין זה שלא ילוש ע"י חרש שוטה וקטן ומשמע שס"ל כרב האי גאון דא"צ מעשה לשמה אלא שמירה לשמה (וכן דייק במנחת חינוך).

סימן ד' – סיכום הדעות ופסק האחרונים

נמצא סיכום הדעות, שרב האי גאון ור"ח ורמב"ם והרי"ף לא מצריכים עשייה לשמה כלל אלא שצריך שמירה לשמה וכן דעת רש"י והרא"ה (ומה שהזכיר הרא"ה גדול עע"ג היינו שישמור לשמה ולא שיצוה לעכו"ם לעשות לשמה וכן משמע מהמשך לשונו דלא בעי עשייה לשמה) ודעת רבינו יונה שצריך עשייה לשמה אלא דמהני גדול עומד על גביו (חוץ מעכו"ם דאדעתא דנפשיה עביד) וכן פסק הרא"ש מעיקר הדין.

ולעומתם השאלתות והרשב"א והמעתיק בריטב"א ובה"ג ורב כהן צדק ס"ל דבעינן עשייה לשמה בלישה ואפייה ולא מהני גדול עומד על גביו וכן דעת הפייטן שהביא הרשב"א שם. והרא"ש סיים שבעלי מעשה מחמירים כוותיהו וכן משמע דעת הרא"ה שדן להקל להלכה ולא למעשה משמע שלמעשה יש להחמיר.

וכתב הטור (או"ח ת"ס) אין עושין המצות ע"י גוי חרש שוטה וקטן והכי איתא בשאילתות וכו' אע"ג דאפייה ישראל בר דעת ועביד בה שימור בשעת אפייה לא נפיק בה ידי חובתו וכ"כ רב כהן צדק וכו', ורב האי גאון כתב מצה שאפאה גוי בפני ישראל ע"י שימור כתיקונה מותר לישראל לאוכלה ובעלי מעשה וחסידים מחמירים על עצמן וכו' וכן היה נוהג א"א הרא"ש וכו'. ומשמע כדעת הרא"ש דמעיקר הדין הלכה כרב האי גאון אבל בעלי מעשה מחמירים כגאונים.

ובשו"ע כתב (שם) אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה ע"י עכו"ם ולא ע"י חרש שוטה וקטן הרא"ש היה משתדל במצת מצוה ועומד על עשייתה ומזרז העוסקים ומסייע בהן בעריכתן וכן ראוי לכל אדם לעשות להטפל הוא בעצמו במצוה.

ומלשונו משמע דמעיקר הדין פסול ע"י גוי חש"ו ובעלי מעשה מחמירים לעשות המצוה בעצמו, ולא ע"י שליח גדול, מדין מצוה בו יותר מבשלוחו וכ"כ המ"א ומ"מ כתב המ"א דאם א"א בענין אחר מותר ע"י עכו"ם שישראל יעמוד ע"ג ויאמר לו לעשות לשם פסח וטוב שיסייע קצת ומ"מ מוטב לעשות ע"י קטן מע"י עכו"ם, וכלומר שבשעת כדחק יש להקל כהא דהרבינו יונה דמהני גדול עומד על גביו ואע"ג שלא הזכיר רבינו יונה לענין עכו"ם, אם א"א ע"י קטן יש לסמוך עמש"כ בשו"ע או"ח י"א דנכרי עושה טוויה לשמה כשגדול עע"ג לדעת הרא"ש וה"נ לענין מצה כיון דאמרינן על דעת ראשונה הוא עושה ורגע ראשונה עושה על דעת הישראל.

סימן ה' – בטעם המחלוקת אם צריך עשייה הלשמה

כתב במנחת חינוך (מצוה י') שקשה לו מנא להו לראשונים דבעי שימור לשמה וכי מבואר בתורה דאיזה מעשה או הלישה או הקצירה צריך לשמה רק מבואר דהשימור צריך לשמה א"כ. אפילו לש עכו"ם או חש"ו וישראל עומד ומשמר לשמה למה לא מהני ואפילו הם אינם מכוונים כיון דישראל שומר והוא מכוין לשמה ואינו דומה לגט דכתוב וכתב לו ודרשינן דמעשה הכתיבה תהיה לשמה.

והביא בשם ספר נוה שלום שהקשה כן ופירש שבאמת כן דעת רב האי גאון ודעת הרי"ף והרא"ש (כלומר שהרי"ף לא הזכיר כלל שפסול ע"י עכו"ם חש"ו והרא"ש פסק מעיקר הדין דא"צ מעשה לשמה ורק אנשי מעשה מחמירים] ויש להוסיף שכן מפורש בדברי הרא"ה המובאים בריטב"א (פסחים מ.) וז"ל מורי הרא"ה ז"ל היה דן להקל דסגי בישראל עומד על גביו דלא בעי עשיה לשם מצוה רק שימור לשם מצה דהכי כתיב ושמרתם את המצות עכ"ל וכן מוכח מדברי המאירי המובא לקמן בסמוך.

אמנם המנחת חינוך רצה לבאר דעת הסוברים דבעינן עשייה לשמה ע"י גדול וכפסק השו"ע והביא גמ' בחגיגה (כ.) דאין אדם משמר מה שביד חבירו ואם נפל בגד טהור ובקש מחבירו הטהור לתתו לו נטמא הבגד משום שאין אדם משמר מה שביד חבירו וזה שהרים לא שמר משום שלא ידע שהבגד טהור וא"כ ה"נ דבעינן שמירה לשמה לא מהני אם יעמוד ישראל לשמור לשמה דאינו יכול לשמור העיסה שהיא ביד חבירו.

מיהו המאירי בחגיגה (שם) דחה דמיון זה וז"ל ממה שאמרו כאן חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו למדו  קצת מפרשים שלא  להניח נכרית ללוש עיסה של מצת מצוה בפסח אף בישראלית עומדת על גבה שאין שמור במה שביד חבירו ואין זה כלום שכל שהוא תלוי בחימוץ לבד אין היסח הדעת פוסל וטהרות הוא שנטמאו בהיסח הדעת אבל לא עיסת מצה ויין נסך עכ"ל.

אבל עדיין יש ליישב שהסוברים דבעינן מעשה לשמה למדו מכאן שאם אין אדם משמר מה שביד חבירו גורם היסח הדעת ה"נ לא חשיב שמירה לענין לשמה דמצה, והמאירי סבר כהרא"ה הנ"ל.

החת"ס בהגהותיו על השו"ע ת"ס הקשה כקושיית המנחת חינוך מנ"ל דבעינן גדול ללישה ואפייה אטו לישה ואפייה כתובה שמירה הוא דכתובה, וכאן דישראל עומד ומשמר לשמה מה לי בהלש והאופה.

ותירץ דהלש והאופה הוא עצמו צריך להיות המשמר מכל חימוץ שהעיסה תחת ידיו וא"א לאחר שישמור זה וכיון דבעינן שמירה לשמה א"א שילוש גוי חש"ו. ואין כוונתו כתירוץ המנחת חינוך דאין אדם משמר מה שביד חבירו, אלא כוונתו דלא מיקרי שמירה משום שאינו בידו לשמור שלא יתחמץ ורק יכול לראות אם החמיץ או לא ושמירה בעינן בפועל שימנע החימוץ ולא רק שישגיח שלא נתחמץ.

ועפ"ז תירץ המנהג שקוצרים וטוחנין ע"י גוי כשישראל עע"ג ומשמר לשמה, דבטחינה וקצירה אין צריך לשמור בפועל שלא יתחמץ, דלא שייך שיתחמץ מחמת הקצירה והטחינה, רק צריך להשגיח שלא יבוא עליהן מים, וזה בידו לעשות גם כשאחר טוחן וקוצר.

אמנם שני תירוצים אלו בטעם הסוברים דבעינן לישה ואפייה ע"י ישראל גדול לא סלקי לדעת הט"ז ריש סימן ת"ס שגם הוא חילק בין לישה ואפייה, שצריך ישראל גדול, לטחינה וקצירה דלא בעינן וכתב הטעם לחלק דשמירה דשעת קצירה וטחינה א"צ להיות לשמה אלא מצד זהירות מחימוץ ושמירה דשעת לישה ואפייה בעי לשמה ולכך לא מהני בעכו"ם אפילו ישראל עע"ג דנכרי אדעתא דנפשיה עביד.

וע"כ ס"ל שאין מהות השמירה לשמה  שמירה מחימוץ בכוונה לשמה כדברי המנחת חינוך והחת"ס, אלא הוי עשייה לשמה ממש ככל לשמה דציצית ותפילין וגט וצ"ע מנא לן.

וכן מוכח גם דעת הב"ח שמצריך גדול גם לקצירה וטחינה ואילו לטעם החת"ס בקצירה וטחינה שפיר יכול לשמור לשמה כשגוי קוצר וטוחן מיהו יתכן שיסביר כטעם המנחת חינוך.

ומורי הגר"י מאיר שליט"א פירש שדעת הגר"ח סוף הל' חמץ ומצה כדעת הט"ז מדכתב דבעינן חלות לשמה בחפצא של המצה, וראיה ממה שנפסלו חלות תודה אע"פ שנשמרו מחימוץ וע"כ יש חלות לשמה במצה שכשחסרה נפסלת המצה ופשיטא ליה דחלות לשמה בחפצא לא יחול כי אם ע"י מעשה לשמה ולא ע"י שמירה מחימוץ בכוונה לשמה.

ובמנחת חינוך חילק בין לחמי תודה, שפסולים למצות מצה אע"פ ששמרן מחימוץ, לשאר מצה ששמרה מחימוץ בלי עשייה לשמה שכשר (לולא הכלל שאין אדם משמר מה שביד חבירו), משום שחלות תודה עומדים לתודה וכלומר שחישב בהן מחשבה אחרת והוציאן מלשמה של מצה, משא"כ סתם מצה ששמרה לצורך פסח שפיר דמי אע"פ שאין עשייה לשמה. ולפ"ז אין ראיה מפסול לחמי תודה שיש חלות בחפצא די"ל דדוקא כשכיוון לדבר אחר נפסל משא"כ אם לא כוון כלל כשר (לולא שאין אדם משמר).

חלק החמישי

בענין לשמה ע"י מכונה

סימן א' – כוונת העומד על גביו

כתב הרשב"א בתשובה ח"א ס' כ"ו בשם רבינו יונה והעתיקו הב"י או"ח ס' ת"ס דהא דמהני כתיבת הגט בקטן כשגדול עומד על גביו היינו משום שכתיבת גט איתנהו בשליחות והגדול הוא השליח של הבעל וכונת העומד על גביו ככוונת העושה. וכן בשחיטה אם הגדול עע"ג הקטן כששחט ומכוון הגדול במעשה הקטן מהני (וע' בספר שכר שכיר ס' ט' וס' כ"ז שביאר כוונתו בזה) אבל בחליצה דליתיה בשליחות, דהיבם בעצמו צריך להחלץ, לא מהני כוונת הגדול שעע"ג.

ונראה לפ"ז דגם אם ישחט קוף או מכונה יתכשר ע"י כוונת העע"ג דמה לי קטן דליתיה בשליחות ומה לי קוף דע"כ המעשה מתייחס לגדול כיון שגרם לעשייתו ע"י אמירתו לקטן וה"ה ע"י אמירתו לקוף או הפעלת במכונה דסגי בזה שהמעשה אזיל בתר כוונת הגדול וה"ה בכתיבת גט ע"י קוף או מכונה ועדיף מגוי שעושה על דעת עצמו ואין מעשיו מתייחס לשולח אבל בקוף ומכונה שלא עושים על דעת עצמם מהני כוונת העע"ג (וע' מעילה כא. שמהני מעילה ועירוב ע"י קוף).

ולדינא סמך עליו המ"א ס' ת"ס דבדיעבד מהני לישת מצה ע"י קטן וגדול עע"ג וזה עדיף מגוי וישראל עע"ג וגם בזה פסק שבדיעבד אם אין קטן יש לסמוך על גוי. ולכא' עדיפות קטן על גוי נודע מדברי רבינו יונה דגוי שעושה ע"ד עצמו לא חשיב כמעשה הישראל שיהיה מהני כוונתו במעשה העכו"ם, אבל בקטן שעושה על דעת הגדול מהני כוונת הגדול במעשיו של הקטן מיהו אפשר שסמך המ"א על השיטות שעע"ג מהני אפילו בדאורייתא משא"כ בגוי דאדעתא דנפשיה קעביד (וע' ביאור הגר"א שם דלרמב"ם פסול עע"ג קטן דגרע מגט דהכשירו רק בטופס בכה"ג דהוי דרבנן אבל מצה דמי לתורף דלא מהני גדול עע"ג קטן).

מיהו שאר ראשונים פירשו דאין כוונת העע"ג מהני במעשה הקטן אלא דצריך לצוות לו שיעשה המעשה לשמה וכל זמן שהגדול מלמדו כן מהני כוונת הקטן ולפ"ז במכונה וקוף לאי מהני מחשבת הגדול ע"י מעשה המכונה (ואין ראייה דקימ"ל כן ממש"כ המ"ב ל"ב ס"ק כ"ח שאם אין עומד ומלמד לעכו"ם לא מהני מה שהישראל מכוון לשמה, דודאי עכו"ם גרע ממכונה כי אם אינו מלמדו עביד ע"ד עצמו, ומודה רבינו יונה בזה).

סימן ב' – על דעת ראשונה ע"י מכונה

אם התחיל הישראל העשייה לשמה בפירוש א"צ לפרש כן בכל עת אלא עושה השאר סתמא וכשר דעל דעת ראשונה הוא עושה וכמו שהבאנו לעיל בחלק הראשון ואם בא אחר לגמור צריך גם הוא לומר שעושה לשמה כמש"כ במ"ב ס' ל"ב ס"ק צ"ד.

ואין לפרש שמה שפירש בתחילה שעושה לשמה הוי כאילו פירש גם על כל שאר מעשיו שיהיו לשמה ולכן א"צ שוב לפרש כן אפ' במחשבה משא"כ בשני שלא פירש מעשיו מעולם. דהא יש להוכיח מכמה ראיות שאין העושה ע"ד ראשונה דומה למפרש מעשיו מתחילה. ראשית, דבגמ' שבת צא. אמרינן דהמצניע פחות מכשיעור הוצאה לצורך רפואה וכדומה, אחשביה להתחייב בו בהוצאתו. ואפ' אם בשעה שמוציאו שכח למה הצניעו ואין לו כוונה בהוצאתו עדיין לא בטל חשיבותו, משום דכל העושה על דעת ראשונה עושה. והתם לא שייך הך סברא דהוי כאילו פירש מעשיו מתחילה דהא לא פירש על הוצאה זו כלום. וגם מוכח שאינו מטעם שמסתמא חושב כמו שהתחיל בכל הזמן דהא התם שכח למה הצניעו וע"כ אינו חושב בשעת הוצאה כלל על חשיבותו. וכן מוכח בגמ' זבחים מא: דנחלקו רבי מאיר וחכמים כשפיגל בקומץ ולא בלבונה אי הוי פגול ואמר רבי שמעון בן לקיש דלכו"ע אין מפגלין בחצי מתיר ונחלקו כשהתחיל בפגול וגמר בסתם אי אמרינן כל העושה על דעת ראשונה עושה והוי פגול או לא. וכבר הבאנו לעיל (חלק א' סימן ה') מה שהקשה במרומי שדה מהא דדף ב: שלכו"ע אמרינן על דעת ראשונה ולמה כאן נחלקו.

ותירץ דלחכמים אמרינן ע"ד ראשונה רק כשהמחשבה מפרש המעשה שעושה ואז כל שלא החליף כוונתו מסתמא והוי המעשה אותו מעשה שהתחיל משא"כ בפיגול שחושב לאכול מחר ואינו פירוש מעשה הקמיצה ע"כ כשהפסיק לחשוב לא נמשכת כוונתו על דעת ראשונה ואם איתא דהוי כאילו פירש על כל המעשה, שעושה בכוונה זו, א"כ ה"נ בפיגול נימא ע"ד ראשונה דודאי אם פירש בתחילה שעושה הכל ע"ד לאכול מחר הוי פיגול לכו"ע. וכן מוכח בדברי הרא"ש שתירץ מה שבמילה אע"פ שצריך לשמה, גוי כשר, ובגט גוי פסול דאדעתא דנפשיה קא עביד ותירץ דרגע אחד עושה על דעת ישראל וה"ה בעיבוד קלף לס"ת דרגע אחד עושה ע"ד ישראל לשימו ביסד לשמה והעתיקו הב"י גם לענין טווית ציצית וכבר פירשנו לעיל דאע"פ שטוויה הוי זמן ארוך מ"מ סגי לחשב לשמה בתחילה והשאר עושה על דעת ראשונה ולכן גם בגוי כשר. ואם איתא דהעושה ע"ד ראשונה הוי כאילו פירש שהכל יעשה לשמה א"כ למה מהני בגוי דהרבה זמן אינו עושה לשמה. ועוד דלשיטת הב"י ע"כ בגט לא אומרים ע"ד ראשונה כנ"ל לעיל שם ואי הוי כמפרש שעושה הכל לשמה ודאי מהני בגט.

אלא כוונת העושה על דעת ראשונה היינו כמבואר במרומי שדה הנ"ל דתכלית המעשה שעושה לא משתנה בלי כוונה מפורשת וכשהתחיל עשיית ציצית לא נהפך מעשה עשייתו לעשיית חוטים וע"כ א"צ שום כוונה נוספת אחר שפירש בתחילה שעושה לשמה. אבל אם בא אחר לגמור שמעולם לא פירש מעשיו, הוי סתמא ושלא לשמה עד שיפרש גם הוא שעושה לשמה. ואפילו שממשיך אותו החוט שהתחיל הראשון לשמה לא מועיל מה שהראשון אמר שהוי מעשיו עשיית ציצית כדי לפרש מעשיו של השני (ורעק"א והדגול מרבבה הנ"ל ס"ל דעל דעת ראשונה היינו שאמר שיעשה כן כל הזמן ולכן בגוי לא מועיל ומ"מ קשה משבת צא. ומזבחים מא: וכנ"ל וע' לקמן בשם החת"ס).

ונמצא לפי סברא זו דאם יגמור הקוף או המכונה שאין בהם דעת כשר כיון שהוא נתן לקוף או למכונה, ונשאר תכלית המעשה כמו שפירשה הראשון ולא דמי לאחר שאינו עושה מחמת הראשון אלא על דעת עצמו וצריך גם הוא לפרש כוונתו. וכ"כ החזון איש ס' ו'.

ואפילו באחר נמי אם אמר לו לעשות לו ציצית והלך ועשה על פיו א"צ לומר שעושה לשמה כיון שאמר הראשון לעשות לשמה כדמשמע בשו"ע או"ח ס' י"א סע' א' דאם אמר לאשה טווי לי ציצית לטלית שוב א"צ האשה לומר כן וכן משמע במ"ב שם ס"ק ז' שכתב וה"ה אם האשה עצמה אומרת שהיא טווה לשם ציצית דמהני משמע דכשאמר לה לעשות לשמה א"צ שהיא ג"כ תפרש כן, ובכל זאת אינו דומה לגמר ע"י קוף כי הטעם שמהני אמירת הראשון לשני אינו משום כוונת הראשון אלא משום כוונת השני, רק שמהני אמירת הראשון לפרש מעשה השני. משא"כ הכא שמה שהתחיל הראשון לשמה לא יועיל לפרש כוונת השני. ומה שבאהע"ז קל"א ז' נפסק שהבעל צריך לצוות לסופר לעשות לשמה וגם הסופר צריך שיאמר כן. בפירוש, נראה דהיינו משום שאין אומרים אפילו על דעת ראשונה בגט ולא מהני ציווי הראשון לשני אלא כשמפרש תכלית המעשה דאכן המעשה שעושה השני מוכיח שעושה כדיבור המצווה. אבל בגט כשאומר הבעל לסופר מה לחשוב בשעת כתיבה לא מהני וע"כ צריך הסופר לפרש בעצמו. (ע' חת"ס אהע"ז ח"ב ס' ט' דמדמה גט לציצית וע"כ מפרש כרעק"א דגם בגט אומרים ע"ד ראשונה ורק חומרא בגט דלכתחילה אומר גם הסופר.)

סימן ג' – אם מעשה המכונה מתייחס למפעיל לענין כוונה לשמה

והנה נתבאר דלרבינו יונה מהני כוונת מפעיל המכונה ולהרבה אחרונים מהני עכ"פ לגמור ע"י מכונה מה שהתחיל בעצמו לשמה ועכשיו יש לברר אם חשוב עבודת המכונה כמעשיו לענין לשמה. או אם עכ"פ תחילת מעשה המכונה חשיב כמעשיו והשאר נמשך ע"ד ראשונה. ותחילה יש לדעת שלא מעשיו בלבד מתייחסים לעושה אלא אפילו כוחו וכח כוחו וגרמי כולם מתייחסים לעושה וחייבים בניזקין. ורק גרמא אינו מתייחס לעושה ופטור. ועל כן צריך לברר אם נחשב כח המכונה כגרמא או ככח כחו וראשית נעיין בענין גלגל מים, ואח"כ בענין מכונה חשמלית ומכונת קיטור.

סימן ד' – מחלוקת אחרונים אם מתחייב בשבת הטוחן בגלגל מים

בגמ' שבת יח. הובא ברייתא שמתיר לפתוח המים בגינה לפני שבת וישקה השדה כל השבת וכן מותר לשים מוגמר וגפרית תחת הכלים וקילור ע"ג העין ואיספלנית ע"ג המכה מערב שבת, אבל אסור לתת חטים לרחיים של מים בע"ש אם הטחינה ימשך בשבת.

ופירש רבה דאתיא כב"ה שמתיר במתנ' שם לעשות כל מלאכה בע"ש אע"פ שנמשך בשבת ורק בנתינת חטים החמיר הברייתא משום דהוי השמעת קול.

ורב יוסף פירש דאתיא כב"ש שאוסר כל מלאכה בע"ש אם נמשך בשבת וטעם האיסור מחמת שביתת כלים ואלו המלאכות שהותרו בברייתא מיירי בלי כלים, דהמוגמר והגפרית מונחים על הקרקע. ולפ"ז לבית הלל מותר לתת חטים בע"ש לרחיים של מים. וכן פסק ר"ת והמחבר בשו"ע או"ח רנ"ב כרב יוסף, אבל תוס' והרמ"א שם פסקו כרבה לאסור משום השמעת קול.

וכתבו התוס' דלרבה אין טעם ב"ש שאסר במתנ' לעשות מלאכה בע"ש מטעם שביתת כלים אלא משום גזירה שמא יעשה כן בשבת ויתחייב. והקשה המגן אברהם (שם ע"פ ביאור מחצית השקל) למה הוצרך רב יוסף להוכיח מהברייתא דאית לבית שמאי שביתת כלים היה לו להביא המתנ' וכי תימא משום דממתנ' לא מוכרח כן דאפשר לפרש טעמייהו משום גזירה שמא יעשה כן בשבת הא א"כ גם הברייתא שאוסר טחינה אפשר לפרש הטעם משום גזירה שמא יעשה כן בשבת וא"צ לפרשה משום שביתת כלים. כלומר שהיה יכול להקשות לרבה למה להמציא טעם חדש של השמעת קול היה לך לפרש הטעם כמו הטעם במשנה או גזירה או שביתת כלים ותירץ המ"א דבטחינה ברחיים של מים לא מתחייב אם היה עושה כן בשבת וע"כ ליכא למיגזר בערב שבת וע"כ אם נפרש במתנ' משום גזירה ע"כ צריך לפרש טעם הברייתא שאסר משום השמעת קול וע"כ הוצרך רב יוסף להוכיח דכיון דבלא"ה אית להו לב"ש שביתת כלים אפשר לפרש הטעם משום שביתת כלים בין במתנ' בין בברייתא.

ועל פי זה התיר המ"א לעמוד על גוי בשבת כשוטחן קמח למצת מצוה בגלגל מים אע"פ שנראה כשליח ואסור מדרבנן לעמוד על גוי כשעושה מלאכה בשבת, מ"מ הכא הוי שבות דשבות כיון שאפ' הטחינה עצמה לא מתחייב בשבת ובמקום מצוה התירו.

ובדגול מרבבה ורעק"א הביאו בשם האבן העוזר ס' שכ"ח שחולק על המ"א דאפילו אם נימא דחייב בטוחן ע"י גלגל מים בשבת לא שייך לפרש איסור הטחינה בע"ש מטעם גזירה, דא"כ למה התירה הברייתא להניח מוגמר וגפרית תחת הכלים בע"ש, הא העושה כן בשבת חייב. וע"כ לית ליה לברייתא טעמא דגזירה אלא או טעמא דהשמעת קול או טעם של שביתת כלים. ועפ"ז פסקו דהטוחן בגלגל מים בשבת חייב. (בנתיב חיים – מבעהמ"ח קרבן נתנאל – דחה ראיית המ"א כנ"ל אבל כתב שדינו דין אמת ושכל הראיות הכתובות בסוגריים במ"א להוכיח שטחינה בגלגל מים חייב אינם מבעל מ"א אלא הגה"ה ודחה כל ראיותיו).

וביד אפרים ומחצית השקל תירצו ראיית המ"א באמרם שלא שייך גזירה שמא יעשה כן בשבת אלא במלאכה שעיקר המלאכה תתחייב בשבת ולא מה שההכנה למלאכה יש בה חיוב בשבת וע"כ מוגמר וגפרית שאין צביעת ובשמים לכלים מתחייב בשבת אע"פ שבעשיית האש תחתם מתחייב בשבת בהא ליכא למיגזר, משא"כ בטחינה בגלגל מים שאם יעשה כן בשבת יתחייב איכא למיגזר. ומדלא פירש כן רב יוסף בקושייתו על רבה ע"כ ס"ל דליכא חיוב בשבת בטוחן ע"י גלגל מים (ונ"ל ראיה לדבריהם מגמ' יט. שטעם שמודו בית שמאי בקורת בית הבד דמותר בע"ש דאפילו העושה כן בשבת לא מתחייב והא הטוחן את הזיתים שעושים לפני טעינת הקורה מתחייב בשבת וע"כ לא גזרו אלא על אותה מלאכה ממש שאם יתחייב בשבת אסור אף בע"ש ולא גזרו אם ההכנות מתחייבים.)

סימן ה' – אם מעשה הגלגל מים מתייחס לאדם

בפשטות יש מקום לפרש דעת המ"א שפוטר טחינה בגלגל מים בשבת מטעם שאין כאן מעשה אדם אלא הגלגל טוחנת מכח המים ולא חשיב כאילו שהוא טוחן וכן פירש השואל בספר תורת רפאל סימן ע"ג והוסיף דאפילו לדעת המחייבים אין כאן מעשה אדם בטחינה אלא גרמא ודמי לזורה ורוח מסייעתו דחייב. ועפ"ז אסר מצות שנעשו במכונה חשמלית כיון שנעשו מאליהן במכונה ולא חשיב מעשה דידיה.

והשיב לו הרב רפאל שפירא (חתן הנצי"ב וחותן הגר"ח) דזורה ורוח מסייעתו לא חשיב גרמא דאילו גרמא בשבת שרי כדאיתא בשבת קכ. אלא דנחשב כמעשיו ממש והיינו משום דכיון דאיהו גופיה מתחיל לעשות אע"ג דהרוח מסייעתו כיון דניחא ליה בזה ואורחיה בהכי הוי מעשה אדם (ומה שאיתא בגמ' (ב"ק ס.) דליבה וליבתה הרוח חייב בשבת ופטור בניזקין לר"א משום דהוי גרמא מתבאר בתוס' ורמב"ן דהיינו סברא דוקא באש שחייבה תורה דוקא בכעין מבעיר שיעשה הבערה בלא שום כח אחר אבל לעולם בשאר נזיקין גרמא חשיב מעשיו להתחייב. ואפילו אם נימא דפטור גם בשאר נזיקין היינו מדרשא דתורת כהנים סוף פרשת אמור דאע"פ שמעשה שלו הוא כל שאינו מעשה ביד פטור). ועל כן פשיטא דלדעת האבן העוזר שמחייב בטחינה בגלגל מים היינו משום שחשיב כמעשיו ממש (ובפרט שהלכה כחכמים דר"א שלבתה הרוח חייב) ואפילו לדעת המ"א דפוטר בטחינה בגלגל מים נראה דחשיב מעשה אדם אלא דלא היה כה"ג במשכן כמש"כ בנתיב חיים. ועפ"ז התיר התורת רפאל מצות שנילושה ונערכה במכונה חשמלית כיון שהוי מעשה אדם כיון שהוא הניח העיסה לתוך הגלילות בעצמו והלישה ועריכה ניחא ליה ואוחריה בהכי ושפיר מהני כוונתו לשמה בעת ששם העיסה למכונה.

סימן ו' – אם מעשה מכונה חשמלת מתייחס למפעיל

ומדבריו נמצינו למדים דמעשה דגלגל מים חשיב מעשה אדם לכו"ע ושלענין מחשבה לשמה סגי בהכי שחשיב מעשה אדם (ואין להוכיח כן ממה שהתיר המ"א לעמוד על גוי הטוחן מצת מצוה בגלגל מים דמהני לשמה ע"י גלגל מים, דמדהתיר ע"י גוי ע"כ דס"ל דא"צ בטחינה עשייה לשמה וכדעת הט"ז והמנחת חינוך וחת"ס שהבאתי לעיל בחלק ד' סימן ה').

וכן מתבאר להלכה בביאור הלכה ס' רנ"ב ד"ה להשמעת קול דפירש בדעת המ"א דלא הוי טחינה בגלגל מים מעשה אדם וע"כ פטור, ובדעת האבן העוזר דמחייב פירש משום דחשיב מעשה אדם, ופסק כדעת האבן העוזר דהוי מעשה וחייב וכ"כ בחזו"א (או"ח ל"ו א' ד"ה ומיהו, ובסימן ל"ח ס"ק ד' ד"ה ואם, בסוגריים) ולענין זה אין חילוק בין מכונת גלגל מים למכונה חשמלית ושניהם חשיבי מעשה אדם ומהני לעשות עשייה לשמה על ידם. (וכמש"כ התורת רפאל שמה שנחשב מעשה אדם מהני לעשייה לשמה).

סימן ז' – אם צריך שהמכונה יעשה המלאכה מיד כדי להחשב כמעשיו

הנה אע"פ שנתבאר דחשיב המכונה כמעשיו כיון שהוא הכניס העיסה למכונה וניחא ליה בלישה ואורחיה בהכי מ"מ יש מקום לומר דצריך דוקא שיעשה הלישה מיד כשמשים העיסה במכונה אבל אם יעשה לאחר זמן כבר לא חשיב כמעשיו. וכגון אם יש כבר עיסה במכונה והוא שם עוד עיסה או כגון שהמכונה לשה מיד ואח"כ אופה דהאפייה הוי מעשה חדש שלא נעשה מיד ושמא אינו מתייחס לאדם.

ובאמת הביאור הלכה (שם) נסתפק בכה"ג לענין חיוב שבת אם בשעה שהניח החטים בגלגל מים היה כבר מונח שם עוד חטים ורק אחר זמן נטחן החטים שהוא הניח שם כיון שלא נעשית המלאכה מיד שמא מודה אבן העוזר דלא חשיב מעשיו להתחייב או שמא עדיין דמי לאופה שאע"פ שלא נגמר האפייה מיד חייב ה"נ כיון שלבסוף נטחן חשיב כמעשיו וחייב (אע"פ שבטחינה לא התחיל כלום מיד) ונשאר בצ"ע.

ובחזו"א (או"ח ל"ו א' ד"ה ומיהו) דעתו נוטה לחלק בין דבר שדרכו להעשות מיד כגון טחינה שיתחייב רק אם נעשית מיד לבין דבר שדרכו להעשות אחר זמן כגון אפייה דבזה יתחייב אפילו אם נאפה לאחר זמן. וכ"כ בס' ל"ח ס"ק ד' שאם מניח דדי הפרה בצינור בשעה שדלוק והחלב נזרם לכלי חייב כיון שבכח ראשון נעשית החליבה. ואם היה זורם לאיבוד ואח"כ לכלי בכח שני פטור אבל אסור והיינו משום שרגילות החליבה להעשות מיד.

ונמצא לפ"ז דבלישה ואפייה שדרכם להעשות במשך זמן מהני גם אם לא נעשית מיד ע"י המכונה להחשב כמעשיו לשמה, ואפילו אם ישים בעצמו קמח ומים למכונה והמכונה לשה ואופה שפיר דמי. (ובטחינה לא מהני אם לא נעשית מיד אבל בלא"ה קימ"ל דא"צ עשייה לשמה בטחינה).

סימן ח' – אם מהני לשים במכונה בשעה שהיא סגורה

והנה לפי כל הנ"ל אם שם העיסה במכונה בשעה שסגורה דאז לאו אורחיה להיות נילוש ואח"כ פותח החשמל לא מהני כיון שמעשה הנחת העיסה במכונה לא היה כמעשה הלישה. אמנם זה אינו נכון דבכה"ג הוי פתיחת החשמל מעשה טחינה דאטו מי שמדליק את התנור בשבת כשיש עיסה בתוכו לא יתחייב על אפייה וה"נ מי שמדליק המכונה הוי מעשה המכונה כמעשה דידיה אם נעשית מיד. וה"ה אם נעשה לאחר זמן בדבר הרגיל להעשות אחר זמן ולא גרע מעשה הדלקת המכונה ממעשה הנחת החטים ויכול לחשוב לשמה בשעת הדלקה וסגי בהכי.

ומה שכתב בביאור הלכה (שם) טעם אחר כשהניח החטים תחילה ואח"כ פתח את מסגרת המים דחייב משום דכח ראשון דמים הוי ככחו ולא פירש משום דלא גרע ממעשה הנחת חטים לרחיים, היינו משום שרצונו לחייב בכה"ג אפילו לדעת המגן אברהם שפוטר במעשה הנחת החיטים משום דלא הוי מעשיו מ"מ מעשה פתיחת מסגרת המים ודאי חשיב מעשיו משום כח ראשון דמים. וע"ש ודו"ק.

סימן ט' – אם כח שני דמכונה חשמלי נחשבת כמעשיו

ועדיין יש מקום לעיון בדבר שדרכו להעשות מיד כטחינה שלא מהני ע"י גלגל מים אם אינו נטחן מיד כהכרעת החזו"א מ"מ אפשר דדמי מכונה חשמלית אפ' בכח שני שלו ככח ראשון דגלגל מים שחשיב מעשיו ממש (אפ' למ"א כמ"ש הביה"ל) ואפילו אם נימא דכח שני דחשמל לא הוי כמעשיו אפשר דמ"מ כח ראשון דחשמל חשיב כמעשיו וכמו כח ראשון דמים וכיון שהתחיל במעשה לשמה לענין השאר נימא שגמר על דעת ראשנה (וכמו שהוכחנו לעיל בסימן ב' שאמרינן על דעת ראשונה גם במכונה. ושכ"כ החזו"א).

סימן י' – שכל מעשה מכונת קיטור חשיב כמעשיו

וכתב החזו"א או"ח ס' ל"ו א' ד"ה החורש וז"ל החורש או הזורע בשבת במכונה המתוקנת לכך והאדם לוחץ לחיצה הראשונה ועי"ז מוציא כח חום הגורם לאדים שיבואו ויניעו את הגלגל ותנועת הגלגל ממשכת יצירת האדים וכן חוזר חלילה (כמקצץ דשא) נראה דכל החרישה והזריעה חשיבא גירי דיליה ומעשיו כמש"כ הנמוקי יוסף באש דכל ההמשך הוא מעשיו אלא שמלאכת הכל נעשה בשעה ראשונה, ואם מסיר את המונע (כלומר שיש כפתור שעוצר את פעולת המחרישה אבל אינה סוגרת את תנועת הגלגל) אפשר דדוקא כח ראשון הוא מעשיו ואפשר דגם כח שני חשיב כמעשיו וכמש"כ לעיל וכו' עכ"ל ע"ש (וע"ש עוד ס"ק ב' ד"ה ומכאן).

וכיון שחשיב כל מעשה הקיטור כגירי דיליה נמצא דאפ' אם לא נעשית המלאכה מיד חייב כגון אם מדליק המכונה שחורשת ע"ג הכביש ואח"כ הלכה ע"ג הקרקע וחרשה (אפ' אם א"צ להנהיגה) חייב וכמו שמתחייב בנזקי האש אע"פ שלא הזיקה מיד עם הדלקתה.

ומ"מ לענין מכונה חשמלי לא נתבאר אי הוי כגירי דיליה כמכונת קיטור או אפילו אי הוי כח ראשון דחשמל ככוחו וכמו פתיחת מסגרת גלגל המים, ומיהו מסברא אין נראה חילוק בין פתח מסגרת המים לפתח החשמל ונחשב כח ראשון כמעשיו. ומיהו כח שני דחשמל מסברא לא הוי כגירי דיליה ולא דמי לקיטור שע"י לחיצתו נעשית חום וחשיב כאש וכל מעשה האש מתייחסים אליו כמעשיו ממש, דבחשמל אינו אלא מחבר הזרם כדי שכח החשמל מתחנת הכח יוכל לעבור לתוך המכשיר ולהפעלו. ודמי למש"כ החזו"א לענין מסיר המונע במכונת קיטור דכח ראשון חשיב מעשיו וכח שני מספקא ליה.

ומצאתי בספר שמירת שבת כהלכתו (פרק כ"ז הערה קנ"ט, ובספרים ישנים פרק ג' הערה כ"ט) מה שרבנים חשובים בשם החזו"א התירו לשום עטיני הפרה לצינור בזמן שהחשמל דלוק (כיון שא"א לחברו בזמן שסגור החשמל כמו שהציע החזו"א בספרו ס' ל"ח ד' לעשות) בתנאי שהחלב הראשון הולך לאיבוד ואח"כ יזרים החלב השני למקום שמור ביד ולא באופן אוטומטי כיון שכל המשך החליבה מתיחס אליו והוה כגיריה דיליה דאסרינן.

וחזינן דלחומרא עכ"פ חשש לכך דגם כח שני דחשמל חשיב כמעשיו וגירי דיליה ורק אם מזרים החלב השני לכלי ביד התיר כי הוי כשני בני אדם שעשו מלאכה ביניהם (כגון עקר הראשון מרה"ר והניח על מקום פטור והשני לקחה משם לרה"י) דאסור מדרבנן וכ"כ בספר שם טעם האיסור בזה ויתכן שחזר בו החזו"א ממש"כ בספרו שאסור (כמו שהבאנו לעיל בסימן ז') משום הפסד מרובה דיש לומר דבמקום שלא גזרו לא גזרו.

ואפשר דלא חשש לכח שני דחשמל אלא כאשר מלאכת החליבה הותחל בכח ראשון אלא שעדיין לא היה החלב שמור ואח"כ בכח שני נשמר דזה גרע מאם התחיל המלאכה בכח שני וכמש"כ החזו"א ב"ק י"ד י"ב ד"ה ומיהו מיירי לענין מי שהניח כדי מים ליד האש בשבת כדי שישבר הכד ויכבה האש וז"ל ומיהו בשיבר הכדים בידים ובכבו בכח ראשון ודאי חייב ואפשר דאפ' בכח שני חייב כיון דבמעשיו התחילו מיד המים לבוא על האש ואע"ג דלענין שחיטה ורציחה אמרו חולין ט"ז א' דכח שני לא חשיב כח אדם, אין לדמות מלאכת שבת להן וכו' ולפ"ז אם היתה המחיצה מפסקת בין האש והקדירה וסילק המחיצה כדי שיתבשל הקדירה חשיב מבשל אף שהחום שבשל כמאכל בן דרוסאי היה כח שני וכן אם סילק מחיצה שהיתה בין הגינה והמים ובאו המים והשקו את הגינה חייב אפילו אם באו מים בכח שני וכו' עכ"ל.

זאת אומרת שמה שמחייב אבן העוזר בטחינה בגלגל מים היא לא רק בחיטים שנטחנו מיד אלא גם מה שנטחן אח"כ כיון שהתחיל לטחון מיד ולכן אם הניח בבת אחת הרבה חיטים חייב על הכל ולא רק על החלק הראשון. (ולא דמי למש"כ לעיל בסימן ז' בשם החזו"א דאם היה כבר חטים בגלגל מים כשהכניס את אלו ורק אח"כ יתחיל הטחינה במה שהניח דלא חשיב מעשיו בטחינתם כיון שרגילות של טחינה להעשות מיד וכיון שלא התחילה מיד כלל שוב לא חשיב מעשיו מה שנטחן אח"כ, משא"כ כאן שהתחיל הטחינה מיד רק שארך זמן) והלכך חשש החזו"א שאם נשמר החלב בכח שני דחשמל באופן אוטומטי עדיין חייב כיון שהתחיל מעשה החליבה מיד אלא שאז לא נשמר החלב ועכשיו נשמר ושפיר חשיב מעשיו, אבל לעולם יתכן שאם לא היה מתחיל החליבה מיד כלל אלא רק לאחר זמן לא היה חשש שיחשב כמעשיו אפילו אם הדליק הוא את המכונה אם נאמר שאין מעשה החשמל מתייחס אליו (מלבד במכונת קיטור).

אמנם הגרש"ז אויערבך זצ"ל (בשמרת שבת שם) כתב בטעם ההיתר להזרים החלב השני למקום שמור או משום דלא מתייחס כח השני דהחשמל לזה שחיבר עטיני הפרה או שכאן שתחילת המלאכה היה בהיתר (לאיבוד) שוב לא חשיב השאר כמעשיו. וכתב דלדעת אבן העוזר דמחייב טחינה ברחיים של מים פשוט הוא דחייב על כל הטחינה ולא רק על כח הראשון וע"כ כדי להתיר, צריכים להגיע לטעם השני שתחילת החליבה בהיתר. ולפ"ז נראה דמותר גם אם החלב השני נשמר באופן אטומטי (ורק אם לא הלך החלב הראשון לאיבוד ממש דלפני שהספיק לצאת לאיבוד הזרים לכלי לא חשיב התחיל בהיתר ולטעם הראשון ג"כ אסור דגם כח הראשון של החשמל נכנס לכלי שמור והוי מעשיו ממש).

סימן י"א – אם צריך עשיית אדם כדי להחשב לשמה

והנה בשו"ת הר צבי (או"ח ס' י') הבין בפשטות שא"צ כח גברא בכדי להחשב עשייה לשמה וגם אם עושה ע"י גרמא שפיר הוי לשמה. והקשה מכח זה על החזו"א ס' ו' שמכשיר טוויית ציצית ע"י בידקא דמיא כיון דכח ראשון הוי כח גברא והשאר שוב הוי סתמא לשמה וא"צ כח גברא, דממ"נ אם צריך כח גברא כשחיטה, גם הסוף צריך כח, ואם א"צ גם התחלה א"צ. והבין בדברי החזו"א שמחדש שצריך כח גברא וסגי בתחילה, והקשה מנוב"ת יו"ד קע"ה שחלק על הב"י שמדמה ציצית לעיבוד להכשיר בטווית גוי דהא טוויה נמשך הרבה זמן ודמי לגט שפסול בעכו"ם ושוב ת' דע"כ החזו"א מעדיף מכונה על עשייה ביד והגם שביד צריך כל הזמן לשמה מ"מ במכונה סגי בתחילה שוב הביא מס' חסד לאברהם שהוכיח שא"צ בכלל כח גברא בטוויה ועפ"ז התיר טוויה במכונה חשמלי.

ונראה פשוט בדעת החזו"א שכדי להחשב לשמה צריך עשיית האדם ולא גרמא וע"כ כיון שכח ראשון הוי מעשיו שוב הוי השאר סתמא לשמה דאמרינן בזה על דעת ראשונה. ומה שהקשה מנו"ב לא קשה דהחזו"א יישב את דעת המחבר באו"ח י"ב ד' ע"פ ביאור הגר"א, ועוד דהנו"ב מיירי בעכו"ם דאדעתא דנפשיה עביד וודאי מכונה עדיף דיתכן לומר בזה דעביד סתמא ועל דעת ראשונה.

ומ"מ נמצא עוד צד היתר למכונה די"ל דא"צ עשייה כדי להחשב לשמה וכדברי ההר צבי.

סימן י"ב – סיכום צדדי היתר לעשייה לשמה ע"י מכונה

ולסיכום נמצאו ארבע צדדי היתר לעשייה במכונה א. שכל מעשה המכונה מתייחסים למפעיל משום שדרכו בכך שייעשה מעשה זה בכך וניחא ליה שייעשה וכמש"כ האבן העוזר לענין חיוב בשבת.  ב. שאפילו אם אין כל מעשה המכונה מעשיו מ"מ תחילת מעשה המכונה בכח ראשון הוי כמעשיו (ועכ"פ אם התחיל בעצמו) לשמה ושוב אמרינן בשאר דנעשה על דעת ראשונה  ג. יש לצרף דעת רבינו יונה דמועיל כוונת המשלח  ד. דעת ההר צבי דאי"צ מעשה כלל כדי להחשב לשמה ואפילו העושה לשמה ע"י גרמא שפיר דמי.

חלק ששי

מכונות חשמלית בעיבוד במצה בציצית ובתפילין

הנה יש ד' דברים שנעשים ע"י מכונה וצריך בהם עשייה לשמה ציצית, מצה, ועיבוד וריבוע התפילין ועתה נפרט בעזה"י הבעיות שנמצאים בכל אחד מהן והצדדים שאפשר להקל או טעם צריך להחמיר ובכולם נמצאים ד' ההתירים שנתבארו בחלק ה'.

סימן א' – עיבוד במכונה

והנה בעיבוד יש צד חמישי להיתר דיש אומרים דא"צ כל העיבוד שיהיה לשמה וסגי בחלק ממנה בין בתחילה בין בסוף ומכשירים בשאר אפילו ע"י גוי ולא משום שנעשה ע"ד ראשונה וגם לא משום הוכיח סופו על תחילתו אלא דסגי בחלק מהעיבוד לשמה וכמש"כ לעיל בחלק ב' בשם מהר"מ בנעט ומ"ב. וע"כ אם מניח בסיד בעצמו לשמה סגי בכך אפילו אם מעשה המכונה לא מתייחס אליו כלל ואפילו אם המכונה מוציאה אח"כ את העור מן הסיד ומחזירו מ"מ חלק נעשה מתחילה וסגי בהכי לשיטה זו.

סימן ב' – מצות מכונה

ולענין אפיית מצה צריך להתיישב אם לישה חשיב כדבר שרגיל להעשות מיד כטחינה או לאחר זמן באפייה ונ"מ אם מכניס למכונה מים וקמח והמכונה עושה הכל, דאם חשיב כדבר שרגיל להעשות אחר זמן אפשר להתיר אפילו אם המכונה לשה ועורכת ואופה ושוב פעם לשה ועורכת ואופה שהלישה השנייה לא נעשית מיד ואעפ"כ הוי מעשיו דומיא דאפייה. ואם חשיב לישה כדבר שנעשית מיד, אז רק הלישה הראשונה תחשב לשמה (ויכול לתקן ע"י שיסגור החשמל ויפתח שוב) וכל זה אם מעשה החשמל לא חשיב כמעשיו ממש אבל אי חשיב כמעשיו ממש שפיר דמי (וכן אם היה מכונת קיטור דודאי חשיב כגירי דיליה).

ועוד יש מקום להקל במצות מכונה ע"י צירוף כל הדעות שמצה א"צ עשייה לשמה אלא שמירה לשמה שלדבריהם אפ' אם מעשה המכונה אינה מתייחסת למפעיל וגם לא התחיל לשמה בכל זאת כשר כיון שהוא עומד ושומר לשם מצוה והבאנו לעיל בחלק ד' סימן ד' שהמ"א סמך ע"כ כשאי אפשר בענין אחר, וא"כ כשמפעיל החשמל לשמה ודאי יש לצרף זה להתיר אפ' לכתחילה.

ואם מכניס המים לקמח ביד עדיף דאז אמרינן דהשאר נעשה ע"ד ראשונה בלי לסמוך על ההיתר של כח החשמל אפילו בכח ראשון כיון שנתינת מים לקמח זו היא לישה ועכ"פ תחילת הלישה והשאר נעשה ע"ד ראשונה.

סימן ג' – ריבוע תפילין במכונה

ולענין ריבוע התפילין יש שעושים ריבוע דתפילין ע"י מכונה חשמלית ואומרים דמה שהסכין מסתובבת אינו מזיק כיון שהאדם מחזיק הבית ביד ומקרבו לסכין לפי הצורך וחשיב בכך מעשה. והטעם נראה כמש"כ בתורת רפאל כיון שאורחיה בהכי וניחא ליה שפיר חשיב מה שמקרבו לסכין כמעשיו ודמי ממש למניח חטים ברחיים של מים שחייב על הטחינה (ומה שכה"ג פסול בשחיטה כדאיתא בחולין טז. לאו משום דלא הוי מעשיו אלא משום דלא הוי כח גברא והכא א"צ כח גברא אלא להחשב לשמה וע"כ סגי גם בכח שני דחשמל).

ויש מחמירים ומפעילים הסכין ע"י לחץ הרגל (כמו מכונת תפירה) שאם עוזבים את הרגל הסכין מפסיק לסובב ובזה לדעתם חשיב ככח ראשון דחשמל בכל זמן עשייתו כיון שעושה החשמל בכוחו ע"י לחיצת רגלו ונראה לענ"ד דזה אינו כיון שהחשמל בכח שני פועל מעצמו ולא מתייחס למפעיל יותר מכח שני בידקא דמיא שפטור וגם אם הפותח השער כדי שיעברו המים צריך להחזיק השער כדי שלא ייסגר מעצמו עדיין לא חשיב בזה שמחזיק השער שכח שני של המים יהיה כמעשיו וה"נ כשאינו עוזב את הכפתור שברגלו אין החשמל נמנע מלעבור ודמי ממש למחזיק השער פתוח כדי שיעברו המים. וע"כ צ"ל דכח שני דחשמל מהני מטעם התורת רפאל וכנ"ל ואז אפילו אם אינו לוחץ ברגלו אלא משתמש בכפתור רגיל שנשאר פתוח כל הזמן ג"כ חשיב כמעשיו ע"י שמקרב הבית לסכין וכנ"ל.

אלא שאם פותח וסוגר כל רגע את זרם החשמל אז ודאי חשיב כל פעם שפותח ככח ראשון וכמעשיו אפילו בלי הטעם של התורת רפאל. וכן אלו שמפעילים הסכין בכח כוחו כגון ע"י גלגלים (כמו אופניים) או ע"י לחץ אויר ודאי חשיב כמעשיו דכח כחו חשיב מעשיו לכל דבר בין לנזיקין בין לחיובי שבת וה"ה לעשייה לשמה.

סימן ד' – טווית ציצית במכונה

כבר הבאנו בחלק ה' סימן י"א שהתירו בשו"ת הר צבי בשם חסד לאברהם מטעם שא"צ כח גברא בעשייה לשמה ושגם החזו"א התיר טווית ציצית ע"י בידקא דמיא כיון שכח ראשון כשפותח המים נחשב כוחו והשאר הוי על דעת ראשונה ומסתברא דמיא כיון שגם בחשמל הוי הכח הראשון כמעשיו וא"כ יש להתיר גם במכונה חשמלית ועוד יש להתיר כמו שהתורת רפאל התיר עריכת המצה במכונה חשמלית כי כל מעשה החשמל מתייחס למפעיל וכן יש לצרף דעת רבינו יונה שמהני דעת העומד ע"ג הקטן אע"פ שאין לקטן כוונה וה"נ מהני דעת העומד ע"ג המכונה.

רק שכל ההתיר דוקא אם מפעיל המכונה היה ישראל גדול שעשה כן לשם טווית ציצית אבל אם עיקר הטוויה נעשה ע"י גוי ודאי שא"א להתיר. וצריך לדון אם מה שמחזקים הטוויה הוי כמעשה הטוויה.